newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך הפסקתי לפחד והפכתי לבן בית בצור באהר

איך נלחמים בשטיפת המוח שאנחנו עוברים מגיל קטן נגד "האחר"? פשוט: הולכים להכיר ולדבר איתו. למשל בכפר צור באהר

מאת:

כותב אורח: יוסי בן אלול 

בכל פעם שאני מגיע לצור באהר אני נפעם מחדש מהשוני התרבותי שנמצא דקות ספורות מביתי. היתכן שיש תודעה אחרת לגמרי שנמצאת ממש לידי ואני אפילו לא צריך דרכון כדי לחזות בה? מדהים לראות כמה התרבות המערבית שולטת בישראל ומקבעת את התודעה עד כדי פיקסציה קשה, שבה האדם לא יכול להכיל דעות של אחרים ושונים ממנו עד כדי כך שהוא בז לתרבותם השונה משלו. אלו אותם אנשים התורמים להמשך קיום המעגל שאינו נפסק.

צור באהר הוא כפר שצמוד לשכונת ארמון הנציב בירושלים. היום התבשר לי כי חבורת קיצונים יהודים הגיעו אל הכניסה לכפר והחלו לצעוק "מוות לערבים". הם רואים את כולם כאויב, הם מפחדים ומבוהלים. אני לא מצליח להבין את זה. מעולם לא חשבתי לצאת ולצעוק מוות לערבים.

"תזהר! אל תפנה לערבי את הגב אף פעם, אין אמונה בערבים. ארבעים שנה בקבר, כלבים מריחים את הריח שלהם בגלל זה הם נובחים". מטורף לחשוב שגדלתי על המשפטים האלו, שהרי הם לא יכולים שלא להעלות במחשבתי את ימי הרדיפה שעברו היהודים בזמנים שונים לאורך ההיסטוריה. היתכן שבאמת כך כל היהודים שקרנים ובעלי חוטם מאורך?

> בהר חומה מקדמים בנייה חדישה ובצור באהר נלחמים להתחבר לביוב


מתזית משטרתית משפריצה מים מסריחים בשכונת א-טור כענישה קולקטיבית

התהליך הפסיכולוגי שנדרש מן האדם על מנת לצאת מתוך המחשבה שנמצאת בשורשי תודעתו הוא תהליך מורכב וארוך של מלחמה נגד עצמך, נגד המוח ונגד כול מה שאת/ה יודע וידעת. אחד הדברים שגרמו להבין שאני שופט את המציאות באופן מוטעה הוא הפעולה היום יום יומית של נהיגה בה אני מתעצבן על רכבים שעוקפים אותי, ולעיתים מקלל. כשזה נהג ערבי, אני מיד נוטה לייחס את הנהיגה וההתנהגות שלו לכך שהוא ערבי, והבחנתי שבזמן שאותו מקרה קורה מול אדם בעל חזות יהודית אני מקלל בצורה שונה ומתחיל לייחס לו דברים אחרים, למשל שהוא סתם ערס ומתנהג בצורה אגרסיבית. הנטיה שלנו להשתמש בסכימות פסיכלוגיות מובילה אותנו לשפוט אנשים בצורה לא רלוונטית שממשיכה ומנציחה את המעגל, וכך גורמת לאנשים שבכלל לא רוצים להזדהות עם אלימות להפוך לאלימים. מעין נבואה שמגשימה את עצמה ללא הרף.

איך נלחמים בנבואה כזו? הולכים לבקר בצור באהר לקנות טחינה טובה, ירקות מצוינים מיריחו וכנאפה של אבו כאף, ושצריך מכולת בזול אפשר להכנס לחנות של השיח, ככה הוא מכונה בפי תושבי המקום. אלו הן חנויות ממכר מצוינות שנמצאות בכניסה לכפר צור באהר. לא תמיד היו נחמדים אלי בכפר, לעיתים חשבו שאולי אני מסתערב כזה שבא להתערב להם בחיים בצורה הכי פוגמת אמונה בין בני אדם, שהרי כל אחד הפך להיות חשוד פוטנציאלי, ואף היה קשה להם לתת בי אמון. אך במשך הזמן הם הבינו שאני רק רוצה לחיות בכייף ולגלות תרבויות חדשות ומאכלים חדשים.

בזמן שאני מנסה לכתוב את המאמר הזה נרצחו יהודים באופן מזעזע בבית כנסת בירושלים וכעת כל האנשים שיודעים שדעתי שונה משלהם לגבי עשיית שלום מעלים סטטוסים ברשתות החברתיות ומספרים שהם מרגישים חסרי בטחון ומפחדים להסתובב בירושלים. אבל מה שהם לא שואלים את עצמם זה האם כבר ניסינו דרך חדשה כזו שלא ידענו כמותה? כמעט עשר שנים שאותו שלטון נמצא בישראל, לא הגיע הזמן לשינוי?

למה הם זורקים אבנים?

מי ביוב בתוך מקרר אוכל במכולת בצור באהר

מי ביוב בתוך מקרר אוכל במכולת בצור באהר

הסיבה שהחלטתי לכתוב את המאמר הזה היא כזו: מזמן שפרצה מלחמת צוק איתן (שהוא סלוגן מצוין למלחמה, כי הרי מלחמה זה מסע פרסום של פוליטקאים ללא עלויות של קמפיין), הרגשתי שהתחוללה רעידת אדמה באזורנו ואני חייב לעשות משהו. שמעתי שזורקים אבנים מצור בהאר, אז החלטתי ללכת לכפר ולשאול למה הם עושים את זה. שאלתי את חברי תושבי הכפר "למה אנשים זורקים פה אבנים?", והם השיבו לי "אנחנו רק רוצים לחיות בשקט, זה ילדים שבאים לכאן והם זורקים אבנים". מיד שאלתי "אז למה אתם לא אומרים להם להפסיק?". "אנחנו לא יכולים לדבר איתם. האחרון שניסה להגיד להם להפסיק שרפו לו את החנות. אנחנו לא רוצים שהם יזרקו מפה אפילו לא אבן אחת. למה המשטרה לא מטפלת בהם? אנחנו שיכים לישראל והיא לא מספקת לנו בטחון".

חלפו מספר ימים ושוב שמעתי שישנן בכפר התפרעויות. מיד חזרתי בכעס ושאלתי "למה שוב?". אחד הילדים של חבר טוב אמר "תשמע, הם (המשטרה) באו לכאן ברכב שמתיז מים ושפכו עלינו ביוב". מיד חשבתי לעצמי 'טוב הוא מגזים, לא יכול להיות. למה שישפכו ביוב על אנשים?", חשבתי שאולי המתזית עמדה זמן רב במגרש חניה והמים הסריחו בתוך המיכל, אז זה מקרה חד פעמי. לפני מספר ימים החלטתי ללכת לכפר שוב. כבר בכניסה לא יכלתי לסבול את הצחנה העולה מהכפר. זה היה מטורף. שוב סיפרו לי שהגיע נהג מתזית והתיז מים על כל האנשים שהיו ברחובות הכפר מבלי להבחין. אותו נהג התיז מים סרוחים אל עבר חנויות אוכל, חלונות של בתים, ופשוט החליט שהוא מעניש את כולם עונש קולקטיבי כזה שהם לא ישכחו לעולם.

מאז המלחמה ורצח הנער הערבי, ירושלים לא יודעת שקט. האירועים הפכו למשהו על בסיס יום יומי. השנאה שהופצה ברשתות החברתיות גרמה לכול ערבי בישראל להרגיש דחוי, הרי עכשיו הם יודעים בדיוק מה היהודים חושבים עליהם. אין יותר העמדת פנים. גבולות המחשבה הגזענית נפרצו, ועכשיו ממש מסוכן ללכת לבקר באותו הכפר. חששתי שאולי עכשיו הם יחשבו שאני עוד יהודי שמתאחד סביב אותו קו מחשבה של בני עמי, ושהכול היה סתם ולא באמת היינו חברים. למרות הכל החלטתי שאני ממשיך לקיים את הקשרים שלי באותו הכפר ואני רוצה לשמוע מה הם חושבים על המצב. אז הלכתי לשוחח עם  עסקרא, עובד בחנות ירקות בכפר.

"יש ילדים שזורקים פה אבנים והאוטו של המים זורק על החנויות בכוונה, זרקו לי לתוך החנות, עשרה ימים יש ריח מסריח, לא באים קונים. גם על הבתים מעל החנות זרקו מים ושברו לי גם את הזכוכית של החנות".

למה אתם לא עוצרים את הילדים שזורקים אבנים?

"איך אני אעצור את הילדים? יש משטרה, שהם יעצרו. אם אני יגיד להם (לילדים) ישברו לי את החנות, יעשו לי בעיות. אנחנו רוצים שקט, לא רוצים בלאגן. המצב לא יכול להישאר ככה, אנחנו אוכלים אותה גם מהילדים שזורקים אבנים וגם מהמשטרה".

גם עמירה מחמד, בעל חנות מכולת בכפר, מספר סיפור דומה:

"באו ילדים זרקו אבנים על הגבול של הכניסה לכפר. אחרי זה באה מכונית ששופכת מים. הילדים ברחו למעלה. אחרי זה השוטר שנהג במכונית (מתזית) העיף מים על כל הסחורה במכולת, על המאפייה, על הבתים ליד ועל המכוניות. זרקתי סחורה בעשרים אלף שקל. אנשים לא נכנסים למכולת בגלל הריח. אני משלם מס הכנסה, ארנונה, מאיפה אני אביא כסף למה שאבדתי?"

למה אתה לא עוצר את הילדים?

"זה לא עבודה שלנו. אני לא תופס אף אחד. זה עבודה של המשטרה. אתמול זרקו עלינו גז ואף אחד לא היה עומד בחוץ".

מה אתה חושב על הפיגוע בבית הכנסת?

"לא מסכים להרג של אנשים בשום אופן. באמת אני לא מסכים".

יוסי בן אלול הוא סטודנט לפוליטיקה ותקשורת שלא מאמין בימין ושמאל. מאמין בכבוד בין בני אדם. ירושלמי.

> צפו: המשטרה מכסה בית ספר ובתים במים מסריחים כענישה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf