newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אני אפתח לך את הפנים": חסימת מעבר כענישה קולקטיבית בחברון. צפו

סרטון חדש של ארגון בצלם מתעד שוטרי מג"ב המונעים מתלמידים להגיע לבתיהם דרך השער המהווה את הכניסה הראשית לשתי שכונות בחברון, כעונש על ידויי אבנים באזור

מאת:

מאז השיק ארגון בצלם (גילוי נאות: אני חברה בהנהלת הארגון) את פרוייקט המצלמות שלו לפני כ-11 שנים, הציבור הישראלי מקבל שוב ושוב – אם הוא רק רוצה בכך – הזדמנויות להציץ אל תוך שגרת הכיבוש, כפי שהיא מתועדת דרך העדשה של תושבות ותושבי השטחים הכבושים.

לפעמים קורה שהסרטונים מחוללים סערה ציבורית של ממש; כך למשל במקרה של הסרטון בו תועד אלאור אזריה מוציא להורג פלסטיני גוסס על הארץ, או המתנחלת היורקת והמקללת מחברון. אבל רבים מהסרטונים הללו מצליחים להנכיח את עוולות הכיבוש לא דרך מקרי הקיצון, אלא דווקא דרך השגרה היומיומית הספוגה בהשפלה, אלימות, כוחנות, ויהירות של אדונים.

כך בסרטון שמפרסם היום הארגון, תיעוד של חיילים מול השער הנעול המהווה את הכניסה הראשית לשכונות ר'יית' וא-סלאיימה בחברון מתאריך 13.5.2018:

"אם תמשיכי אני אגרור אותך החוצה"

בשכונת א-סלאיימה עובר אחד הרחובות הראשיים שבהם אוסר הצבא על תנועת כלי-רכב פלסטיניים, רחוב א-סלאיימה. בשתי הכניסות לרחוב זה, המוביל למערת המכפלה, מוצבים מחסומים צבאיים. בשנת 2012 הצבא הציב לאורך הרחוב גדר המחלקת אותו לשניים: רחוב ראשי סלול שבו התיר מעבר ברכב וברגל ליהודים בלבד, ומעבר צר ומשובש למעבר של פלסטינים – ברגל בלבד.

ב-4.5.17 האריך הצבא את הגדר שהציב בשנת 2012 בכניסה הראשית לשתי השכונות א-סלאיימה ור'יית'. בגדר הוצב שער אחד, שהצבא הודיע שהחיילים יפתחו אותו ויאפשרו לתושבים לעבור דרכו מדי יום, מהשעה 6:00 בבוקר עד השעה 22:00. עם זאת, על פי בצלם, במהלך השנה האחרונה השער נסגר פעמים רבות גם בשעות האלה. סגירה השכונות פוגעת במיוחד בתלמידים, שכן הם נאלצים ללכת במסלול חלופי המחייב אותם לעבור במחסום צבאי, מסלול שמאריך את דרכם בכ-500 מטרים ועובר בסמטה חשוכה, שחלק מהתלמידים חוששים לעבור בה.

ביום ראשון, ה-13.5.18, כאשר התלמידים חזרו מבית הספר, הם שוב מצאו את השער סגור. בסרטון נראות כמה מתושבות השכונה – אימהות לתלמידים האלה – עומדות מעבר לשער ומפצירות בשוטרי משמר הגבול במקום לפתוח את השער. "תפתחו, הילדים שלנו עייפים". השוטרים מתעלמים מהנשים. על אחד הילדים שמבקש לפתוח את השער צועק שוטר "אני אפתח לך את הפנים". שוטר דובר ערבית מאיים על אחת האימהות "אם תמשיכי כך אני אגרור אותך החוצה ואעצור אותך, תנסי אותי". בינתיים הילדים מתחילים להתגודד מסביב. כמה מהם מנסים ואף מצליחים לטפס על השער הסגור ולעבור אותו – תוך סיכון עצמי ולעיני השוטרים, ללמדנו שמניע ביטחוני לסגירת השער כנראה שאין כאן. אז מדוע הוא סגור? על כך עונה השוטר דובר הערבית לאמא שמתעקשת להבין למה לא נותנים לילדים לעבור את השער ולהגיע הביתה "לא הבעיה שלי. אתם זורקים אבנים, זה העונש שאתם מקבלים". ענישה קולקטיבית, אם צריך להזכיר, אסורה על פי המשפט הבינלאומי, למרות שהפכה לאחד הכלים השגורים בידי הצבא בשטחים.

בסופו של דבר השער נפתח שלושה ימים מאוחר יותר, ביום רביעי, ה-16.5.18, בסביבות השעה חמש אחר הצהריים. במהלך הימים האלה הילדים נאלצו או ללכת כחצי קילומטר מיותרים ולעבור דרך מחסום צבאי בדרך הביתה, או להסתכן בטיפוס על השער הנעול, שלא משרת דבר מלבד הפגנה מתריסה של כוח מול התושבים באחד המוקדים המעוולים ביותר של הכיבוש. שתי דקות וחצי של סרטון שאיש לא יורה בו, איש לא מכה, איש לא גורר עצור מכוסה עיניים, ובכל זאת כל כולו מפגן אלימות של צבא כובש מול אוכלוסיה ילידית במחוזות האפרטהייד של חברון.

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "לאחרונה היו מספר אירועי זריקות אבנים מאזור הקסבה המזרחית בחברון, לעבר אזרחים וכוחות הפועלים במרחב. כמו כן בוצעה זריקת מטען נפץ לעבר כוח סמוך לנקודה, והושחתה תשתית ביטחונית באזור שער הפשפש המדובר. בהתאם לזאת, נסגר השער למשך מספר שעות לצורך הערכת מצב מבצעית, תיקון נזקים ואבטחתם. לאחר מכן נפתח השער מחדש לתנועת תושבי המקום".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf