newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אסיפה ישראלית": מפגש צעירים פתוח שסופו ידוע מראש

המפגש, שהתקיים זאת השנה הרביעית, מצליח לכנס לשיחה כנה צעירים שלא פוגשים זה את זה במציאות הישראלית המשוסעת. זה רעיון מבורך, רק שערך המחלוקת מתוך כבוד שהמפגש מבקש לקדם יוצא נפגם כאשר מסקנות הדיונים מוכתבות מראש

מאת:

ביום ראשון השבוע התקיים המפגש השנתי הרביעי של "אסיפה ישראלית". האירוע הוא פרי יוזמה וארגון של תנועות הנוער, מועצת תנועות הנוער, תנועת דרור ישראל ושותפים נוספים. היוזמה נועדה לשנות את מתכונת העצרת לציון רצח יצחק רבין, שבה הקהל היה צופה פסיבי, למתכונת אסיפה של מעגלי שיחה, שבהם הקהל שותף פעיל.

הרעיון עובד, ויעיד על כך הגידול במספר מוקדי המפגשים ובמספר המשתתפים משנה לשנה. שני כוכבי תודה מגיעים למארגני האסיפה: האחד עבור עצם המפגש של בני נוער מקבוצות תרבות שונות, מפגש שהוא נדיר לנוכח המבנה המפריד של מערכת החינוך בישראל. השני עבור הנכחת השפה הערבית בכל הטקסטים הכתובים שבהם נעשה שימוש. זהו מהלך אמיץ של המארגנים, בהינתן המאמצים של ממשלת ישראל להקטין את הזהות הלאומית הפלסטינית באמצעות דחיקת מעמדה של השפה הערבית.

מנגד, שלוש הערות ביקורת בהקשר החינוכי. אחת עבור המהלך המתודי המתוכנן. כפי שאציג, במעגלים התנהל דיון ערכי אודות חשיבות השיחה וגבולות השיח המכבד, אולם העמדה שהוצגה בסיכום נגעה לחשיבות ההסכמה. אם המסר המרכזי של האסיפה היה לחזק את הצורך בהסכמה, היה אפשר לדון באומץ בשאלה זו בדיוק: האם הסכמה היא דבר חשוב?

הערה שניה נוגעת לחופש הדיון. המסקנה המסכמת נקבעה, הודפסה והועברה למדריכים עוד לפני שהתחיל הדיון עצמו, על מנת שיקריאו אותה למשתתפים בסיום. אפשר לצפות מאנשי תנועות הנוער, האמונים על חינוך בלתי פורמלי, שיתכננו מהלך חינוכי הרבה יותר פתוח וחופשי.

הערה שלישית לתוכן: הדיון אודות "מופעים שונים של אי שוויון" ואודות "גבולות השיח" הוא סטרילי. המארגנים בחרו בתחום הבטוח שבו ניתן היה לצפות שיגובשו "הסכמות משותפות". אלא שרבין לא נרצח בגלל חסרונו של צדק חברתי, ואפילו לא בגלל שנחצו גבולות השיח המכבד. רבין הוביל מהלך שעשוי היה לסיים את הכיבוש. באותה שעה שבני הנוער גיבשו הסכמות בכיכר, חבריהם המבוגרים מהם בשנה עד שנתיים בלבד, דרכו את רוביהם בעמדות המצור על רצועת עזה, ברחובות הערים הפלסטיניות הכבושות, ובמחסומי הבידוק והעוצר בכבישי הגדה. העוולות המהותיות של החברה הישראלית לא נכחו במערכי ההדרכה ובמעגלי השיח.

לפרוץ את ההפרדה בחינוך

ילדי ישראל מתחנכים בהפרדה מוחלטת. בישראל יש שלוש מערכות חינוך ליהודים: כללי, דתי וחרדי, ומערכת רביעית למגזר הערבי. במערכת הערבית יש הפרדה דתית ועדתית, בחינוך היהודי הדתי והחרדי נהוגה הפרדה עדתית וכן הפרדה מגדרית, ובכל מערכות החינוך יש הפרדה גיאוגרפית לפי שכונות ויישובים, אשר מבטאת הפרדה כלכלית ועדתית. כתוצאה מכל אלה ילדים ובני נוער בישראל לא נפגשים, ולכן גם לא מכירים ילדים ובני נוער מקבוצות תרבות, מעמד או מגדר אחרים. כל קבוצה מסתגרת בתוך הסיפור ההיסטורי והתרבותי שלה, והבסיס המשותף שנדרש כדי להצמיח אחווה ושלום הוא קטן.

על רקע זה יש להוקיר את עצם ההזדמנות של בני נוער לשבת יחד במעגל ולשוחח. במעגל שבו צפיתי ישבו יחד נערות ונערים עטויי מדים משלוש התנועות הגדולות: הצופים, בני עקיבא והנוער העובד והלומד. בתחילה הייתה מבוכה שהעידה על עוצמת הפליאה מעצם הישיבה יחד. כאשר שתיים מהבנות החליפו עמדות בנושא תחבורה ציבורית בשבת, הורגש שהן משוחחות במקביל. האחת משמיעה טיעון, השנייה עונה לה בטיעון משלה, וחוזר חלילה. לפתע הן הבינו שהן לא תצלחנה להזיז האחת את רעותה ולו במילימטר אחד מהעמדות שאיתן באו מהבית. שוב השתרר שקט של מבוכה במעגל, אבל שקט בריא יותר. לא משום שלא מכירים, אלא דווקא משום שמכירים בקיומו הנפרד, האוטונומי והאיתן של האחר.

ערבית בערבית

במעגלים שבהם צפיתי לא פגשתי בני נוער ערבים, אבל נוכחותם הומחשה באמצעות השפה הערבית. כל הפרסומות, הכרזות ועזרי ההדרכה הוגשו למשתתפים בשתי השפות: עברית וערבית. יתרה מכך, בהנחיות הכתובות שניתנו למדריכי הקבוצות נכתב במפורש: "חשוב לאפשר לדוברי הערבית במעגל להתבטא בשפה הערבית ולתת מקום לתרגום". אני חושב שזה אמיץ מאוד מצד המארגנים, כי אנחנו יודעים מה חושבת על כך שרת התרבות, ומאיזה מגזר מגיע שר החינוך.

גם השם: "אסיפה ישראלית" הוא בכיוון הראוי. בקלות היו יכולים לקרוא לזה "אסיפה לאומית, יהודית ודמוקרטית". אסיפה "ישראלית" מותיר את הדברים במישור האזרחי, והנוכחות של השפה הערבית מבטא את הכללתם של הפלסטינים אזרחי ישראל כחלק מהאסיפה. זה צעד חשוב קדימה, גם אם רחוק היום שבו האסיפה תהייה דו לאומית ולא רק דו לשונית. כלומר שלצד דיון במחאת יוצאי אתיופיה, מחאת פועלי הבניין ומחאת ניצולי השואה, יהיו גם דפי מידע אודות מחאת הפלסטינים בשטחים הכבושים והמחאה כנגד האפליה שבחוק השבות.

יש מוקד מהותי אחד למחלוקות בחברה הישראלית, וזה לא תחבורה ציבורית בשבת וגם לא התמיכה הנדרשת בניצולי השואה. זה הכיבוש. זאת העובדה שבני הנוער שישבו בכיכר, מובלים במסלול חינוכי כזה, כך שתתחזק נכונותם להתגייס לצה"ל ולשמש צבא שיטור ודיכוי של הפלסטינים משוללי זכויות האדם

תכנית הדרכה סגורה

עד כאן המחמאות. דווקא בכל הקשור לתכנית ההדרכה ולמתודולוגיה, אפשר היה לצפות ליותר. אחרי הכול חינוך בלתי פורמלי, המתאפיין בפתיחות, גיוון וגמישות, אמור להיות הלחם והחמאה של תנועות הנוער.

מערך ההדרכה הכתוב אינו מותיר בידי המדריכות והמדריכים מרווח ביטוי. יש לוח זמנים קצר ומדויק, ובכל שלב כתוב למדריך בדיוק מה הוא אמור לומר ולעשות. למשל בפתיח של אחת הפעולות כתוב: "אמרי: שלום לכולם, שמי __ אני מאוד שמחה ונרגשת להיות כאן הערב". האמנם מדריכות ומדריכים בתנועת נוער צריכים שיכתיבו להם את התרגשותם?

הדברים צורמים עוד יותר בסיכום, שם כתוב: "אמרי: אני מאמינה כי מתוך הבחירה שלנו להניח מרכז משותף ולבחור בהסכמה, נצליח לחזק את הדמוקרטיה". יש פה חטא כפול כלפי המדריכים וכלפי הקהל. המדריכות והמדריכים אינם רק שופרות שתפקידם לדקלם את המחשבות של מי שכתב את תכנית ההדרכה. אם בכבוד האדם אנו עוסקים, הרי הכבוד המקצועי מחייב שיינתן להם לסכם את הפעולה כהבנתם. אשר לקהל שהוזמן, יש טעם לפגם לכתוב למפרע את סיכום הדיון. אם מתכנני הפעולה היו מכבדים את הקהל שהתאסף, היו מותירים לקהל לדון בדברים, ולסכם את השיחה לפי איך שהיא אכן התפתחה, ולא כפי שתוכננה.

מפגש נוער ב"אסיפה ישראלית". באדיבות תנועת בני עקיבא בישראל

עמדת הסיכום אינה נתמכת בדיון

כאשר מפתחים פעולה חינוכית במתודה של דיון אודות עמדות וערכים, צריך להישמר מלחצות את הגבול הדק שבין דיון פתוח לבין הטפת מוסר. השאיפה היא שהמשתתפים יגבשו את עמדתם לנוכח הבנה והערכה של המידע שיוצג בפניהם, מבלי שידרשו לדקלם את עמדות כותבי התכנית.

בפעולה שבה צפיתי היה דיון מעניין במספר שאלות ערכיות: האם חשוב לנהל שיח על מחלוקות? האם חשוב לשמור על גבולות שיח מכבד? והאם אפשר לשמור על האידאולוגיה שלנו מבלי לחצות את גבולות השיח המכבד? הדיון בשאלות אלה בין המשתתפים היה פתוח ומעניין.

אולם בסיכום, המדריכה הסבירה שאנחנו רואים במגילת העצמאות מסמך יסוד מחייב, שמבטא את "ההסכמה" של כולנו. המשתתפים התבקשו לבחור משפט אחד מתוך המגילה, לכתוב אותו לוח גדול, ולהצטלם יחד; וכן הוזמנו לחתום על הצהרה המאשררת את מגילת העצמאות.

לא היה דיון בשאלות כגון כיצד מגילת העצמאות מבטאת הסכמה בין עמדות שונות? האם מגילת העצמאות אכן מוסכמת על כולנו? מה רלוונטי מתוכה כיום? ואפילו לא בשאלה: האם יש חשיבות או צורך להגיע להסמכה? הדיון היה על חשיבות השיח המכבד. נעשתה כאן קפיצה מתודולוגית מדיון ערכי המחשיב שיח מכבד, לעמדה מסכמת המחשיבה הסכמה. יש פער בין "כבוד" אודותיו דיברנו, לבין "הסכמה" אודותיה חתמנו.

דברו על הכיבוש

כבוד גדול לאסיפה הישראלית, שמצליחה להושיב יחד בכיכר העיר בני נוער מתרבויות שונות, במעגלי שיחה ופעולה. אולם יש מוקד מהותי אחד למחלוקות בחברה הישראלית, וזה לא תחבורה ציבורית בשבת וגם לא התמיכה הנדרשת בניצולי השואה. זה הכיבוש. זאת העובדה שבני הנוער שישבו בכיכר, מובלים במסלול חינוכי כזה, כך שתתחזק נכונותם להתגייס לצה"ל ולשמש צבא שיטור ודיכוי של הפלסטינים משוללי זכויות האדם. בזה יש לדון בפתיחות ומבלי לנסח את הסיכום למפרע.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf