newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בני גנץ ואיימן עודה עמדו על אותה במה, והשמיים לא נפלו

במצב חירום, מול המהפכה האנטי-דמוקרטית שמתכנן נתניהו, או שאתה איתנו או שאתה נגדנו. אבל כדי לייצר "ברית יהודית-ערבית", יש צורך בהרבה יותר מהפגנה אחת. צריך לגבש שפה חדשה

מאת:

ביום שבת, בשעה שפייסבוק וטוויטר המו בפוסטים וציוצים זועמים סביב הדרתו של איימן עודה מהעצרת שארגנה "כחול לבן", צייץ ח"כ איציק שמולי: "כיו"ר סיעת העבודה וכמי שמחויב בכל ליבו לבניית שמאל ציוני, אני יודע שהגיע הזמן שנלמד מטעויות העבר ונבנה ברית פוליטית יהודית-ערבית. כפי שמחנה הימין מבוסס על בריתות בין כוחות שונים עם פערים אידיאולוגיים, זה נדרש גם אצלנו. ניצחון הדמוקרטיה תוך הדרת הציבור הערבי אינו מוסרי ואינו אפשרי".

שמולי הוא בוודאי לא איש שמאל מובהק. זכורה האמירה שלו מ-2015 אז הגדיר את "שוברים שתיקה" כ"ארגון נאלח שמקדם את האג'נדה שלו בדרכים של שקר וזדון". בשש שנותיו בכנסת הוא לא הצטיין ביוזמות מיוחדות של שותפות יהודית-ערבית או באמירות ברורות נגד הכיבוש והאפרטהייד הזוחל, וגם עכשיו, במאי 2019, הוא מגדיר את עצמו קודם כל כ"שמאל ציוני". ובכל זאת, במיוחד לאור העובדה ששתי מפלגות "ציוניות" כמו העבודה ומרצ היו בין אלה שלחצו על "כחול לבן" להזמין את עודה, ולאור ההצלחה של ההפגנה אתמול, כדאי לנסות להבין האם הציוץ הזה, וההפגנה בכלל, אכן מבטאות שלב חדש.

איימן עודה מלהיב את הקהל ברחבת מוזיאון תל אביב. (אורן זיו)

ח"כ איימן עודה מלהיב את הקהל ברחבת מוזיאון תל אביב. (אורן זיו)

המשבר החריף בין ליברמן לנתניהו והמפלגות החרדיות, גם אם ייפתר ברגע האחרון, הוא ביטוי לתופעה שבדרך כלל לא שמים לב אליה: הימין הישראלי מפוצל בין קבוצות ומפלגות עם אידיאולוגיות שונות, לעתים כמעט סותרות. כפי שכתבנו כאן לפני כמה חודשים, לליברמן ולמצביעים שלו, שרובם חילונים מוחלטים, אין ממש מכנה משותף עם החרדים ועם ש"ס, שמצדם בכלל לא רואים בהם יהודים אלא טרמפיסטים שניצלו איכשהו את חוק השבות. בציונות הדתית מאמינים שמדינת ישראל היא התחלת הגאולה, וב"יהדות התורה" רואים בתפיסה הזו כמעט חילול השם. כל עוד נתניהו היה חזק, המחנה הזה היה מאוחד סביבו וסביב עליונות רעיון העליונות היהודית על הפלסטינים. עכשיו, כשנתניהו נחלש בגלל כתב האישום המתקרב, הבקיעים האלה נחשפים. דווקא העובדה שאין בימין תחושת חירום מול עלייה אפשרית של "השמאל והערבים", מפוררת את הלכידות שלו.

במחנה השני, שאפשר להגדירו "מחנה השמאלה מהימין" (תודה לאמיר פאח'ורי על ההגדרה), הפערים האידיאולוגיים בין הקבוצות והמפלגות השונות ברורים ומוכרים. גם בין המפלגות היהודיות-ציוניות לבין עצמן, גם בין המפלגות הערביות, ובוודאי שבין המפלגות היהודיות למפלגות הערביות. למעט בתקופה קצרה של ממשלת רבין, הן גם לא ממש זיהו את עצמן כשייכות לאותו מחנה. זה לא היה חלק מהרטוריקה שלהן. אפילו בימי ממשלת רבין, ובוודאי ב-25 השנים שחלפו מאז, הן לא טרחו או לא הספיקו לגבש לעצמן אוצר מילים ותחביר של שפה אפשרית של שותפות בין שונים, כפי שעשו בימין בהתמדה מאז 1977. ירידת כוחה של מפלגה העבודה ועלייתו של מה שכונה על ידי רבים "המרכז הלאומני" – יש עתיד ובבחירות האחרונות "כחול לבן" – רק הרחיקו אפשרות של יצירת שפה כזו.

אבל מה שלא עושה הרצון, ייתכן שעושה הכורח. עוד לפני הבחירות, "חוק הלאום" התחיל לחולל שינוי. הוא אותת לחוגים ליברלים ציונים מסוימים שהמתקפה על הציבור הפלסטיני היא בעצם מתקפה על הדמוקרטיה, ולכן היא מאיימת גם עליהם. אמנם, מעבר להפגנה אחת גדולה ומשותפת בתל אביב, לשינוי התודעה הזה לא היה ביטוי פוליטי ממשי, אבל ההכרה התחילה לחלחל. המהפכה האנטי-דמוקרטית שמתכנן נתניהו לממשלתו החמישית רק חידדה את תחושת החירום. במצב חירום, יש פחות מקום לדקויות. או שאת/ה איתנו או שאת/ה נגדנו. אלמלא תחושת החירום הזו, קשה לראות את בני גנץ, שהתגאה במספר הפלסטינים שהרג בעזה ושבמהלך כל קמפיין הבחירות הקפיד לדבר על "יהודים" ו"לא-יהודים" כאילו המלה "ערבים" מביאה מחלות, מרים טלפון לעודה ומזמין אותו לנאום בעצרת ש"כחול לבן" ארגנה. אבל זה קרה. ועודה הוזמן להופיע למרות שהוא לא שינה את עמדתו מלפני הבחירות. מי ששינתה את עמדתה היא כחול לבן. רק סימבולי שמשה (בוגי) יעלון, שגויס ל"כחול לבן" על תקן החיזוק הימני, הוצב אחרי עודה בסדר הנואמים. הבוקר (ראשון) סיפר יעלון בראיון ב"כאן ב'" כי התנגד לעצם השתתפותו של עודה בהפגנה.

רבבות המפגינים מילאו את רחבת מוזיאון תל אביב והרחובות הסמוכים (אורן זיו)

רבבות המפגינים מילאו את רחבת מוזיאון תל אביב והרחובות הסמוכים (אורן זיו)

ההימור הצליח עד עכשיו. מנהיג של הציבור הפלסטיני בישראל עמד על הבמה ש"כחול לבן" העמידו, והשמיים לא נפלו על גנץ וחבריו. גם עשרות האלפים שנאספו בכיכר המוזיאון וסביבה, שספק אם היה בהם יותר מערבי-פלסטיני אחד (העצרת נערכה חצי שעה אחרי שבירת צום הרמדאן), הגיבו בחיוב. עופר שלח, יוזם העצרת, לא היסס לדבר מעל הבמה על יצירת "תנועה" שתכלול את כל מי שעמד על הבמה, מיעלון עד עודה, דרך גנץ, לפיד, גבאי וזנדברג.

אבל כדי לייצר "ברית יהודית-ערבית" כפי שצייץ שמולי, יש צורך בהרבה יותר מהפגנה אחת, מוצלחת ככל שתהיה. בשביל ברית כזו, צריך לייצר תחושה של הזדהות ושייכות לאותו מחנה, וכדי לייצר את התחושה הזו צריך להתחיל לגבש את אוצר המלים והתחביר של שפת ה"ברית" הפוליטית הזו.

האתגר הוא עצום. גם אם נכון שהפערים האידיאולוגיים והזהותיים בתוך הימין הם גדולים, אי אפשר להתעלם מכך שהמחנה הזה עובד כיחידה אחת כבר עשרות שנים. ברית פוליטית "שמאלה מהימין", בין ערבים ויהודים, לא התקיימה כאן למעשה מעולם: לא בימי שלטון הליכוד, ולא בימי שלטון תנועת העבודה ומפא"י. ההפגנה הראתה שההתנגדות למהלכים האנטי-דמוקרטיים של נתניהו יכולה לחבר בין חד"ש ואולי אפילו בל"ד ובין כחול לבן. קשה הרבה יותר, כמובן, למצוא מכנה משותף חיובי. הפערים האידיאולוגיים, ובעיקר הפערים התודעתיים והזהותיים, בין המרכיבים השונים של מחנה ה"שמאלה מהמרכז" הם עצומים.

אבל השלב הראשון לקראת בנייה של ברית פוליטי כזה הוא עצם ההכרה בפערים האלה. המאמץ יהיה למצוא מהו המכנה המשותף הכי רחב שכולם יוכלו להסכים לו, מבלי לוותר על הזהות והעצמאות שלהם. בל"ד ורע"ם, וגם חד"ש ותע"ל לא יתמכו מחר ואולי לעולם בנוסחה של "מדינה יהודית ודמוקרטית". "כחול לבן", העבודה וגם מרצ לא יתמכו ב"מדינת כל אזרחיה". מוקדם מאוד לדעת אם ההפגנה אתמול היתה צעד ראשון לקראת יצירת השפה והזהות החדשות האלה. אבל היא כן ביטאה הכרה מסוימת, מהוססת, ראשונית, שיש צורך ללכת בכיוון הזה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf