גן העדן הנעלם: יום צילומים וירקות אורגניים בעין דרא
על הגבעות בונים ללא הפסקה, אבל מי שישפיל את מבטו לעמק ימצא סחלבים, אירוסים, חרקים, עורבנים וקהילה קטנה שמגדלת ירקות בשיטות העבר. ביקור בעמק בסכנת הכחדה. ללכת את פלסטין, חלק שני
היום אני הולך לבד. אני צריך קצת פסק זמן, בשביל תחביב צילום המאקרו שלי וגם קצת בשביל עצמי. היום החלטתי להתלוות לחרקים. באביב מגוון הצבעים שמפגינים היצורים הקטנים האלה פשוט עוצר נשימה. היום אני רוצה לראות עולם אחר.
אני לוקח תרמיל מלא כל טוב למסע ושם פעמי לעבר עין דרא (32.014583° צפון, 35.173535° מזרח), כעשרים קילומטר צפונית לרמאללה. עין דרא הוא מעיין יפהפה הממוקם בתחתית עמק עין דרא, בית גידול ירוק-עד ועשיר למיני צמחים וחיות שהמים זורמים בו כמעט כל השנה. אני מרשה לעצמי לשוטט בכל חלקות האדמה המעובדות שבעמק. אני מכיר את כל החקלאים שם, ואחד מהם היה בן כיתתי באוניברסיטת ביר-זית, עבד.
מצילות מצויצת, עין דרא (בסאם אלמוהור)
עין דרא הוא מקום יפהפה, שליו, טבעי ונקי. החקלאים באזור שותלים רק גידולים אורגניים: שעועית, חסה, חציל, קישוא, פלפל, עגבניה, כרוב וכרובית. יש להם גם המון עצי הדר: לימון, תפוז, קלמנטינה, אשכולית ואפילו פומלה, ויש גם רימונים וענבים.
המים זורמים וזמינים, אך לא לאורך זמן, שכן הפלישה האנושית מאיימת על העמק. במעלה הגבעה הצפונית הולכת ונבנית עיר חדשה, עיר שתכיל עשרות אלפי פלסטינים, גאוות פלסטין – רוואבי. על הגבעה הדרומית עומדת מאז 1981 ההתנחלות היהודית, עטרת, שכובשת את הגבעה כולה. אני הולך לבדי ומתעלם מהמציאות שמעלי ומנסה לצוד חרקים ולצלם פרחי בר.
אינני מומחה לצמחיה. אני מתרשם מהצבעים, הקוצים, העלים והריח של כל היופי העוטף אותי, מפרחיו הסגולים של הגדילן המצוי הקדוש, או מהרקפת, הפרח הענוג שלנצח מביט בביישנות מטה, חי בסתר בין כיסי סלע או בגזעי עצי הזית. אני מריח את ריחה הצפוף של המרווה, עם צבעה הירוק הבהיר, ואת כל מיני הסחלבים שגדלים כאן.
אני מתיישב על ברכיי, המצלמה בידי, ומעריץ את היופי של כולם, במיוחד את הוורוד העז של הסחלב, פרח קצר ימים שאת פריחתו אל לך לפספס. הוא פורח רק בין פברואר לאפריל. בצדו השני של העמק אני מוצא אירוסים. יש לי מזל היום! אני מצלם תמונה אחרי תמונה, קלוז-אפ אחד אחרי השני. כשאני מתקרב מדי אני מרגיש שאני חודר לתוך הצבעים, מרגיש שאני רוצה לראות דרכם.
דברונית גדולה, עין דרא (בסאם אלמוהור)
זמזום החרקים מסביב הוא כמו מוזיקה. זו סימפוניה של טבע, מנגינה בלתי פוסקת של חגבים מחככים רגליים, זמזום הדבורים, הצרעות, החיפושיות, הפרפרים וכל האחרים. והמוני הציפורים. אני שומע את צריחת העורבני, את קול החוחית, לוכד במבטי חטפית זעירה, ובמרחק אני קולט את קולו המקוטע של הבולבול.
אני מגיע למעיין; שקט פה היום, בלי אבק ובלי משאיות שמגיעות לשאוב את המים לבנייה הבלתי פוסקת שבמעלה הגבעה. אני שומע שעבד קורא לי לכוס תה. הוא שותל היום קישואים, תפוחי אדמה וקצת שעועית, בלי דשן כימי, בלי הורמונים, בלי קוטלי חרקים, בלי אוכל מהונדס גנטית. את הזרעים הוא ליקט מיבול השנה הקודמת, ושמר אותם בשביל השנה הבאה. כל שנה אני מבקר במטע שלו לקטוף כאוות נפשי. הטעם של הירקות פשוט מופלא.
"עבד, אתה חי בגן עדן", אני אומר לו בקול רווי נוסטלגיה. עבד נאנח, שותק, מהנהן בראשו, ומסתכל למרחק במבט מהורהר כאילו שאלתי שאלה קשה בפיזיקה. הוא מסב את ראשו, משפיל אותו אל הקרקע, לוגם מהתה ולבסוף ממלמל: "לא לאורך זמן, יקירי, לא לאורך זמן".
חקלאי בעין דרא (בסאם אלמוהור)
תרגם מאנגלית: חגי מטר
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
