newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההפגנה נגד חוק הלאום: "המחנה הדמוקרטי" עבד על עצמו מרצון

כל עוד הצועדים מטאטאים מתחת לשטיח את פירושה של "מדינת לאום יהודית" ובו בזמן צועדים יחדיו בשם הדמוקרטיה, כל צעדה יהודית-ערבית תהיה אחיזת עיניים. אם ננסה לכתוב היום חוקה למדינה, גדול הסיכוי שזה ייגמר במלחמת אזרחים

מאת:

על אף שאיני טיפוס של הפגנות, לא יכולתי שלא להשתאות למראה עיני במוצאי השבת האחרונה. עשרות אלפי אנשים מסביבי במאזן פחות או יותר שווה, מספר הערבים לא ניכר יותר משל היהודים. בפעם הראשונה אולי בתולדות המדינה הצטרפו יהודים רבים לקריאה הערבית להפגין, בתוך ליבת התרבות הישראלית. אני עצמי צעדתי יחד עם חבר טוב מבאקה אל גרביה. כשהתקפלנו והלכנו לכיוון החניה אמרתי לו ולאחותו שהייתה עמנו, "כמה מרענן לשמוע ערבית תדירה ברחוב התל-אביבי".

מה שהרס את האווירה הוא הנאומים, בעיקר אלו של אווה אילוז ועמוס שוקן, שהציפו את מה שהקריאות למען "שוויון" "חירות" ו"דמוקרטיה" טיטאו מתחת לשטיח – שאלת הציונות. למעשה גם מוחמד ברכה שנאם לפניהם לא התייחס ישירות לדבר. הציונות היא בראש ובראשונה עמדה פוליטית, אשר לפיה על מדינת ישראל להיות מדינת הלאום של העם היהודי. אם זו מדינה דמוקרטית יותר או פחות, זה כבר ויכוח בין ציונות ימנית לציונות שמאלית, שאינו מהווה ויכוח על עיקרון הלאומיות היהודית. בחלוקה גסה, רוב רובם של היהודים בישראל הם ציונים ורוב רובם של הערבים בישראל אינם ציונים, ואף מתנגדים לציונות. כך בהפגנת ה-11באוגוסט פילחה הציונות את הצועדים לשניים, אלו שבשבילם דמוקרטיה היא דבר אחד ואלו שבשבילם היא דבר שונה לגמרי. על כן יירשם בספרי ההיסטוריה, שב-11 באוגוסט 2018 נערכה ברחובות תל-אביב "צעדת אחיזת העיניים", על ידי "מחנה דמוקרטי" שעבד על עצמו מרצון לערב אחד בלבד.

אם המחנה הציוני לא יוותר על הפריווילגיות שלו וימשיך להשלות את עצמו ב"מדינת לאום יהודית", לא יהיה כאן עתיד לאף אחד. חברי הכנסת מוסי רז ומיכל רוזין בהפגנה נגד חוק הלאום (תומר ניוברג/פלאש90)

היסוד שמכונן את מדינת הלאום המודרנית הוא החוקה, עד כדי כך שבלי חוקה קשה לומר שיש בכלל מדינה. אם היה המחנה הדמוקרטי לוקח את השלטון לידיו, היו מגלים היהודים והערבים אשר לפני רגע צעדו זה לצד זה, שכנראה עליהם לקיים מלחמת אזרחים כדי לקבוע את צביונה של המדינה. זאת משום שהמחנה הציוני בכלל לא יבין את משמעותה של הדמוקרטיה כפי שהיא מתבטאת במדינת הלאום. "מדינת הלאום" הוא מושג נאור שמגדיר מחדש את הבעלות על המדינה. עד העידן הנאור הריבון היה המלך. מעתה, אמרה הנאורות, הריבוניים הם אזרחי המדינה, בלי הבדלי דת וגזע. האזרחים מהווים את "לאום המדינה", הווי אומר הם הבעלים של המדינה. לולא כן לא יכול היה להתקיים שוויון, שהוא יסודי למשטר הדמוקרטי. לטעון שמשטר שבו לא כולם בעלים הוא משטר שוויוני, שקול לטענה שמשטר מלוכני הוא משטר שוויוני.

היות ו"לאום" פירושו "בעלות אזרחית", אזי "מדינת לאום יהודית" הוא מושג ששקול בדיוק ל"מדינה בבעלות אזרחית שהיא בבעלותם של היהודים". דבר שמבחינה לוגית הוא קשקוש מוחלט, כפי שזה קשקוש לומר שאני הבעלים של דירה שיש לה בעלים אחרים, שאינם חולקים עמי בעלות זו. אך מהותי עוד יותר, היות ובעלות כרוכה בשוויון ומדינת לאום יהודית פירושה בעלות יהודית, מדובר במשטר לא שוויוני בהגדרה, אשר נאמניו עובדים על עצמם ומספרים לעצמם שיש בו שוויון. למעשה, היות ו"מדינת לאום יהודית" זה נונ-סנס ישראל היא לא "מדינת לאום יהודית", אלא "מדינת הקהילה היהודית". הקהילה היהודית היא הבעלים של המדינה, כך שאין זו מדינת לאום כלל וכלל.

חוקי היסוד כוננו כאן לא מדינת לאום וגם לא מדינת מלך, אלא מדינת מלכים: מדינה בבעלות יהודית. הרוב היהודי הקים כאן לא מדינת לאום אלא מנדט יהודי, שחוקי היסוד שלו קובעים את בעלותו על המשטר. זה מתחיל בחוק השבות המבדיל בין שני סוגי אזרחים על פי מוצא, יהודי "אזרח מכוח שבות" ולא-יהודי "אזרח מכוח ישיבה".

אין זה מקרה לפיכך שהאסיפה המכוננת שנבחרה (גם על ידי ערביי הארץ) בשנת 1948 דחתה את כתיבת החוקה של המדינה. במקום זאת חוקקו כאן חוקי יסוד, אשר אי-יציבותם מוכחת בעקבות המהפכה החוקתית שהתרחשה בשנת 1992, על ידי בית המשפט ולא על ידי הכנסת. חוקי היסוד כוננו כאן לא מדינת לאום וגם לא מדינת מלך, אלא מדינת מלכים: מדינה בבעלות יהודית. הרוב היהודי הקים כאן לא מדינת לאום אלא מנדט יהודי, שחוקי היסוד שלו קובעים את בעלותו על המשטר. זה מתחיל בחוק השבות המבדיל בין שני סוגי אזרחים על פי מוצא, יהודי "אזרח מכוח שבות" ולא-יהודי "אזרח מכוח ישיבה". יחד עם חוק האזרחות, הופך חוק השבות את המדינה למשטר בבעלות יהודית כלל-עולמית, הגם שהדבר נשמע כמו קונספירציה אנטישמית. חוק המקרקעין וחוק נכסי נפקדים משמשים את המנדט היהודי כדי לקבוע שהיהודים הם בעלי האדמות בארץ הזאת.

בהתאם, בשנים שחלפו מאז קום המדינה קמו מאות יישובים יהודיים ואף לא יישוב ערבי אחד. תקנון קק"ל (המחזיקה באדמות מדינה רבות) אוסר במפורש להשכיר אדמות לערבים. נישואים בין דתיים אסורים על פי חוק, שחלילה לא יתבוללו הבעלים היהודים בלא-בעלים הגויים. ואולי גרוע מכל – המונופול על הפעלת אלימות, אולי הדבר הבסיסי ביותר בריבונותו של אדם על מדינתו, מוחזק בידי היהודים ונאמני המשטר. אזרח ערבי רשאי להתגייס לצה"ל מבחינה חוקית, אך לעומת השכן היהודי הוא איננו מקבל זימון לצו ראשון וגם לא מנילה, על פי תקנה שמתחדשת בכל מועד גיוס. לערבים יש זכויות אבל הם לא שווי זכויות, כי כל מה שקשור בבעלות על המדינה נשלל מהם, כי זו "מדינת לאום יהודית".

פרופ' אווה אילוז בהפגנה נגד חוק הלאום (אורן זיו/אקטיבסטילס)

לא פחות חשוב, "מדינת הלאום היהודית" שהציונות חפצה בה פוגעת גם בקהילה היהודית שבתפוצות. לאום הוא יישות מדינית, ולומר שהיהודים הם לאום בזמן שהם שייכים למדינות אחרות, פירושו להפריד בכוח את היהודים מן היישות המדינית שבה הם נמצאים. למרבה הטרגדיה, ישנן שתי טענות משותפות לציונות ולאנטישמיות: הראשונה שהיהודים הם לאום נפרד ושהם שונים מעצם טבעם, השנייה שלפיכך על כל היהודים להתרכז בארץ ישראל ולא להתערב בגויים. אלו טענות שגרמנים נאצים בשנות ה-30 היו חותמים עליהן. להפריד את היהודים מן היישות המדינית שלהם כפי שהציונות מבקשת לעשות, זה בדיוק מה שעשתה גרמניה בחוקי נירנברג, 1935 – זהו אפרטהייד. אין זה מפתיע לפיכך שהיהודים שלחמו נגד חוקי נירנברג היו אנטי-ציונים אשר החשיבו את עצמם כגרמנים שווי זכויות, ואילו לעומתם, היהודים הציונים קיבלו אותם ספק בהשלמה ספק בהכנעה, ולא נאבקו נגדם. זוהי עובדה היסטורית שמלמדת הרבה על טיבה של הציונות.

אך גרמניה השתנתה בינתיים: האם גם היום חושבת הציונות שעליה להתייחס ליהודים כשונים? האם הציונות סבורה שאסור שיהודים-אמריקאים יגלו פטריוטיות למדינתם משום שהם שייכים ללאום היהודי? מחשבה כזו תהיה בגידה בלאום האמריקאי אשר קיבל אליו את היהודים בברכה, כאמריקאים שווים. הציונות לא מסתדרת עם תפיסת השוויון הלאומית והדמוקרטית, לא כלפי ערבים, ולא כלפי יהודים. היא מפרידה את הערבים ממדינת ישראל, ומפרידה את היהודים ממדינות הלאום השונות שגם הן, כדמוקרטיות, אמורות לקבל אותם לחיקן.

כל עוד הצועדים, יהודים וערבים כאחד, מטאטים מתחת לשטיח את פירושה של "מדינת לאום יהודית" ובו בזמן צועדים יחדיו בשם הדמוקרטיה, כל צעדה יהודית-ערבית משותפת תהיה אחיזת עיניים. איני יודע אם מדינת הלאום שלנו צריכה להיקרא "ישראלית" או בשם אחר שלא יעורר אמוציות שליליות בקרב הערבים. כינון מדינת-לאום נורמלית לא יכריע גם על גורל השטחים הכבושים. אם יתרחש משאל עם בקרב ערביי הגדה שתחת הכיבוש הנוכחי ובו יחליטו הללו להסתפח למדינה הקיימת, הדבר יצטרך להתרחש לא לפני כינון חוקה לאומית-דמוקרטית, בגבולות המדינה המוכרים בחוק הבינלאומי. מה שבטוח שאם המחנה הציוני לא יוותר על הפריווילגיות שלו וימשיך להשלות את עצמו ב"מדינת לאום יהודית", לא יהיה כאן עתיד לאף אחד. כל עוד זה לא יקרה לעולם לא נוכל לצעוד כאן ביחד כבעלי המדינה, כלאום.

יקיר אדלמן, בן 28, מתגורר בתל-אביב, סטודנט לפילוסופיה והיסטוריה אוניברסיטת תל-אביב.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf