newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עשרות שנות הזנחה של בני שלוש בגנים גובות מכולנו מחיר חברתי

משרד החינוך לא עומד בתקנים שהמדינה עצמה אימצה לגדלי כיתות הגן, ומי שנפגע הן בעיקר השכבות החלשות. יש גם דרך אחרת, והיא אפילו לא יקרה מדי

מאת:

שלושים שנים מאז נחקק חוק חינוך חובה לילדים בני שלוש, ועדיין המדינה טרם השלימה את ישומו. זועק מכל הוא היחס בין מספר המחנכות לילדים בכיתות הגן, שגם על דעת הממשלה ולפי תקנים בינלאומיים הוא רחוק מלהיות מתאים לילדים כה צעירים. למחדל הזה יש מחיר חברתי, שכן ילדים רכים זקוקים ליותר מאשר מקום אחסון עד שההורים יסיימו את יום העבודה.

> דו"ח המבקר: כשלים חמורים במניעת אלימות בבתי הספר

מסגרות טיפול וחינוך לפעוטות הוקמו בישראל מתוך כוונה לעודד ולאפשר לאימהות לעבוד. נעמ"ת, תנועת נשים עובדות ומתנדבות, שהיא מפעילת מעונות היום הגדולה בישראל, החלה בכך עוד טרם הקמת המדינה, בימים בהם נקראה "מועצת הפועלות".

בשנת 1956 חוקק חוק מעונות היום, ונוסד אגף מעונות יום במשרד העבודה, שמגדיר את מטרתו גם כיום באופן הזה: "האגף פועל לעידוד נשים להשתלב בעבודה על ידי הסרת חסמים ומתן פתרונות לסידור הילדים במסגרות מוכרות". שימו לב לגישה: הילדים כחסמים.

החלטה היסטורית להקטין כיתות

עם השנים התבררה חשיבותם של הטיפול והחינוך בשנות החיים הראשונות. מחקרים חזרו והוכיחו כי טיב הטיפול הניתן לתינוקות ולפעוטות משפיע על התפתחותם לעתיד בעוצמה שהיא בלתי ניתנת לתיקון. כלומר, תינוק ופעוט שלא קיבלו מסד חינוכי טוב יתפתחו לבוגרים בעלי חסכים משמעותיים באישיותם. תהיה לזה השפעה על הישגיהם הלימודיים, כישוריהם החברתיים והצלחתם התעסוקתית. הנה למשל דו"ח של הוועדה לבחינת דרכי החינוך לגיל הרך משנת 2008 שמראה בדיוק את זה (מסמך PDF).

כדי להתאים את המעונות לידע החדש מינה האגף למעונות יום בשנת 2004 ועדה מקצועית שקבעה סטנדרטים להפעלת מסגרות חינוכיות לפעוטות. דו"ח הסטנדרטים (מסמך PDF) פורסם בשנת 2009 כמסמך מחייב בתחום. הסטנדרטים מתייחסים להיבטים שונים בהפעלת מעונות, משפחתונים וגנים לגיל הרך, אך אני אתמקד כאן רק בסוגיית גודל קבוצת הילדים והצוות המטפל.

עד אותן שנים, ילדים בגילאי שלוש עד ארבע התחנכו בקבוצות של 35 ילדים עם שתי מטפלות. כלומר יחס של אחד ל-18.  הוועדה קבעה שילדים בני שלוש יתחנכו בקבוצות של 16 עד 18 ילדים באמצעות שתי מחנכות מקצועיות. כלומר – קבוצה קטנה פי שניים מהקיים, ויחס מחנכות-ילדים גדול פי שניים. אגב, זהו גם התקן שנקבע גם על ידי הארגון העולמי לחינוך בגיל הרך (NAEYC).

עוד נקבע במפורש במסמך כי "מתנדבים במסגרת חינוכית (בנות שירות לאומי, סטודנטים או מתנדבים אחרים) לא ייכללו במצבת כוח האדם במסגרת חינוכית". למרות קביעת התקן לא חל שינוי בצפיפות הילדים ובמספר המחנכות בשל מחסור בתקציב.

המשרד הממשלתי הלא נכון

בשנת 1984 חוקק חוק חינוך חובה חינם לילדים בני שלוש, והאחריות לביצועו הוטלה על משרד החינוך (ולא משרד התמ"ת/כלכלה כפי שהיה קודם לכן). יישום החוק נדחה מספר רב של פעמים בלחץ משרד האוצר עקב שיקולי תקציב. בשנת 1999 יישמה הממשלה את החוק עבור כשליש מהילדים, המתגוררים ביישובים ממדרג סוציו-אקונומי נמוך, וביישובים באזורי עדיפות לאומית. קרוב לשליש נוסף מהמשפחות, שילדיהן התחנכו במעונות היום ובגנים העירוניים, קיבלו מהמדינה סיוע כספי למימון שכר הלימוד.

מחוץ למסגרת נותרו מעט פחות משליש מהילדים בני השלוש, שהתחנכו במסגרות פרטיות או שהו בבתיהם ללא מסגרת חינוכית. על פי החלטת הממשלה משנת 2012, בעקבות המלצה בעניין של ועדת טכטנברג, אמור היה חוק חינוך חובה חינם לילדים בגיל שלוש לחול על כל הילדים. אולם גם בכך ביקשו שרי החינוך (סער ופירון) דחיות עקב קשיי היערכות.

כך או אחרת ניתן היה לצפות שעם העברת האחריות ממשרד העבודה/תמ"ת/כלכלה לידי משרד החינוך יינתן יתר תוקף להיבטים החינוכיים, כלומר לצרכים של הילדים ולא רק של אמהותיהן העובדות. כן, ניתן היה לצפות.

> יוזמה בינלאומית של מחנכים: לבטל את מבחן פיז"ה

בפועל, משרד החינוך לא התערב בנעשה בשטח, לא הכריז על אימוץ התקנים החדשים ולא שינה בפועל את גודל הגנים. כך, ילדים בגיל שלוש, שלהם במפורש צרכים מיוחדים ושונים מאלה של גילאי ארבע וחמש, המשיכו להתחנך בקבוצות של 35 ילדים, עם שתי מחנכות. פי שניים יותר צפוף מהתקן, וביחס מחנכים-ילדים קטן פי שניים מהתקן. זה כאמור התקן הבינלאומי, שמשרד הכלכלה של ממשלת ישראל אימץ.

אולי צריך להדגיש שכמו בכל עוול ציבורי, השכבות החלשות משלמות מחיר גבוה יותר. ראשית, רשויות מקומיות חזקות ממנות מתקציבן תוספת כוח אדם לגנים. כך ביישובים העניים ממשיכים להתחנך בתת-תנאים שמציע משרד החינוך, בעוד שביישובים עשירים זוכים הילדים לתנאים משופרים.

שנית, ילד מבית סוציו-אקונומי גבוה זוכה לתמיכה ולחיזוק על ידי הוריו. למשל המרחב, הספרים והציוד האחר שיש בבית, שלא לדבר על חוגי העשרה. ילד מבית סוציו-אקונומי נמוך נותר חסר סיוע, ומה שהמדינה נותנת (או לא נותנת) זה כל מה שיהיה לו.

פירון עושה חשבון

לנוכח מחאת הורים בעניין הצפיפות בגנים, הציע שי פירון לשנה הקרובה להכניס 1,200 בנות שירות לאומי כמטפלות בגנים. הרעיון הזה הוא רע מכל כיוון. הוא רע עבור הילדים, משום שהם זקוקים למטפלים מקצועיים. לא במקרה נקבע במסמך הסטנדרטים (לעיל), שמתנדבים אינם נחשבים צוות מקצועי.

זה רע גם עבור המחנכות בגנים, משום הזילות המקצועית. אם אפשר לטפל בילדים ללא שום הכשרה מקצועית, איזה עניין יהיה למישהו ללמוד שלוש שנים לתואר ראשון? בתהליך טבעי, תרגשנה המחנכות המקצועיות כבעלות הסמכת-יתר, ואיכות כוח האדם במקצוע יתדרדר.

ויש לזה עוד היבט: רוב רובן של בנות השירות הלאומי הן בנות דתיות מהגזר הדתי-לאומי. זה לא מובן מאליו שכל ילדי ישראל אמורים להתחנך על ברכי מי שהשקפת עולמן האמונית כה ברורה. זה לא במקרה שיש הפרדה בין חינוך ממלכתי לממלכתי-דתי, וראוי לשמור עליו, גם עבור ילדי הגנים.

אז מה עושים? כמובן שמדובר בשאלה של כסף. בדיון בוועדת החינוך של הכנסת טען נציג משרד החינוך כי עלות סייעת נוספת לכל אחד מכ-3,000 גנים היא 700 מיליון שקל. באותו דיון היה מי שטען שיש רק כמה מאות גנים שבהם מעל 30 ילדים בני שלוש. צריך לזכור כי למשרד החינוך יש עניין להעצים את הבעיה, כדי להצדיק את חוסר הצלחתו לפתור אותה.

באתר של המעוצה האזורית גזר, מצאתי שהרשות מתגאה בהוספת 2.5 תקנים של סייעות בעלות של 175,000 שקלים. כלומר, עלות הסייעת היא כ-6,000 שקלים לחודש. זה לצערנו סכום סביר, ונמוך. כנראה שמדובר בעובדות קבלן שאינן מקבלות שכר בחופשים.

אני מציע תרגיל חשבוני כזה, שייקח מספרי ביניים: נאמר שעלות סייעת לחודש היא 9,000 שקל, ונאמר שהבעיה אקוטית ב-1,500 גנים. במקרה זה מדובר על 160 מיליון שקלים בשנה לסייעות נוספות. מהסכום הזה יש לקזז 44 מיליון שקלים, עלותה של תוכנית פירון להציף את הגנים בבנות שירות לאומי דתיות. גם הפעלתן עולה הרבה מאוד כסף.

עכשיו נותר לשאול, האם זה הרבה או מעט? יחסית לתקציב משרד החינוך זהו סכום זעום: שלוש עשיריות האחוז! פירון ודאי יודע למצוא סכום כזה. כך למשל, הוא הקצה השנה סכום דומה להקמת מחוז חינוך חרדי ולפעולות להגברת לימודי חול (ליבה) במגזר החרדי.

נסכם ונאמר: החינוך שמציעה מדינת ישראל לילדים בגיל שלוש הוא מוזנח. אין חולק על חשיבות החינוך לפעוטות, אולם משרד החינוך לא עומד בתקנים שהמדינה עצמה אימצה. ילדי השכבות החלשות משלמים מחיר גבוה יותר, שבסופו של דבר מוגש לנו האזרחים ולחוסנה של החברה.

ניתן להצטרף לקול המחאה בנושא זה, בעמוד "כולנו משפחה" ובעמוד "הורים דורשים מהפך בחינוך", בפיסבוק.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf