newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לזכרה של פליציה לנגר, עורכת הדין שהביאה את הכיבוש לבג"ץ

ניצולת השואה, שהפכה לעורכת הדין ולשם נרדף למאבק המשפטי למען זכויות הפלסטינים, הלכה לעולמה בגרמניה. עו"ד מיכאל ספרד כותב לזכרה של הקומוניסטית שנאבקה באפליה גם מול איומים ושנאה, וסרבה לשמש עלה תאנה

מאת:

ביום חמישי בערב הלכה לעולמה בגרמניה עורכת הדין פליציה לנגר.

לנגר הייתה פעילת זכויות אדם, פעילת שלום, קומוניסטית וחלוצת הייצוג של פלסטינים תושבי השטחים הכבושים בפני בג"ץ. היא פרצה את הדרך לפרקטיקה משפטית שהיום נראה כל כך טבעית ורגילה, אבל אז הייתה בגדר חידוש מרעיש: תקיפה משפטית של פעולת הצבא בגדה ובעזה בבית המשפט העליון בירושלים. לכן היא הייתה ראשונה כמעט בכל דבר: באיתגור גירוש של מנהיגים פלסטינים מהגדה, בתקיפה של מדיניות הריסות בתים של פלסטינים החשודים בפעילות חתרנית, בהאשמת השב"כ בעינויים (האשמות שזיכו אותה בלגלוג של פרקליטים בכירים שטענו בבית המשפט שיש לה "דמיון מפותח"), ובמאבק נחוש במעצרים מנהליים.

בימים שבהם היו מספר בודד של עורכי דין שהסכימו לייצג פלסטינים, עורכת הדין היהודייה ממוצא פולני, שניצלה מהנאצים, הגיעה לישראל, הצטרפה למפלגה הקומוניסטית וייצגה פלסטינים – הפכה לשנואת הציבור. גם יהודיה, גם אשה וגם חוברת לאויב הערבי. בראיון שערכתי איתה לצורך מחקר שניהלתי לקראת כתיבת ספרי, היא סיפרה לי שהיו תקופות שנהגי מוניות בירושלים סירבו להסיע אותה, שהאיומים עליה היו כה קשים שהיא נאלצה לשכור שומר ראש, שאת השלט שמציין את המשרד שלה ברחוב כורש בירושלים נאלצה להסיר ושאת הגרפיטי "המוות שלך קרוב" שצוייר על דלת משרדה דרשו ממנה השכנים לנקות כי "זה לא אסתטי".

לנגר התעמתה כמעט לבדה עם ראשי המערכת המשפטית של אותם ימים, עם אנשים בעלי עצמה פוליטית וציבורית אדירה כמו השופט מאיר שמגר והפרקליט (לימים שופט בית המשפט העליון) מישאל חשין. הדיונים בתיקים שלה היו סוערים משום שלנגר לא היססה להאשים את הממסד בפשעים ולהציג את לקוחותיה, חלק מהם חברי ההנהגה הפלסטינית של השטחים באותה תקופה כמו ראש עיריית שכם בסאם שכעה או המועמד לראשות עירית חברון חמזי נטשה, כקורבנות של משטר רשע.

עו"ד פליציה לנגר יוצאת מבית המשפט העליון בתום דיון בגירושו של ראש עיריית שכם בסאם שכעה. 22 בנובמבר 1979. (התמונה באדיבות נינו חנניה הרמן / לע"מ)

עו"ד פליציה לנגר יוצאת מבית המשפט העליון בתום דיון בגירושו של ראש עיריית שכם בסאם שכעה. 22 בנובמבר 1979. (התמונה באדיבות נינו חנניה הרמן / לע"מ)

בשביל שפרצה לנגר למאבק נגד הכיבוש של מליוני הפלסטינים, החלו לפסוע גם אחרים. ראשונים היו אלה לאה צמל, אליאס חורי, רג'א שחאדה, אביגדור פלדמן. אחריהם הצטרפו רבים נוספים. השביל הפך לדרך שהפך לכביש. אבל בתחילת שנות ה-90 של המאה העשרים לנגר הגיעה למסקנה שהכביש הזה הוא עלה תאנה. שהמערכת המשפטית מנצלת את ההליכים המשפטיים לצרכי יחסי ציבור והסברה. היא סגרה את משרדה, עברה לגרמניה והמשיכה משם בפעילות לסיום הכיבוש ולמען שלום ודו-קיום.


מתוך הספר: "החומה והשער: ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי לזכויות אדם"

ותיקי ירושלים יודעים לספר שהחורף של שנת 1968 היה חורף קשה ומושלג במיוחד. זקני הארץ הזאת יודעים שלרוב, כשבירושלים יורד השלג, גם חברון מתכסה לבן. ובחורף של שנת 1968 השלג כיסה את שתי הערים המקראיות ואת הדרכים המקשרות ביניהן. אבל לא שלג כבד ולא דרכים חסומות יעצרו את עורכת הדין פליציה לנגר. בעיקשות היא החליטה לעלות על הכבישים הריקים והחלקלקים ולנהוג במכוניתה ממשרדה שבמרכז ירושלים לבניין המשטרה בחברון.

שיח' פלסטיני מירושלים המזרחית שעשה דרכו למשרדה בעיצומה של הסופה סיפר לה בדאגה כי בנו, שרק שב מטורקיה, שם למד באוניברסיטה, נעצר ונלקח לבניין המשטרה בחברון. כשההורים העבירו לבנם העצור דרך שלטונות בית המעצר בגדים נקיים הם קיבלו חזרה צרור בגדים מלוכלכים ובהם כותונת מוכתמת בדם. אין להם מושג מה עלה בגורלו של בנם והם מודאגים מאוד.

לאחר קבלת ייפוי כוח מהאב לבקר את הבן ולייצגו, פתחה לנגר תיק קרטון משרדי ורשמה עליו את הספרה "1", אות לכך שזהו התיק הראשון שבו היא מייצגת נתין של הכיבוש הישראלי. לקוח מספר 1, בן השיח' מוסא אל־בוכארי ממזרח ירושלים, עמד להיות לקוח ראשון מבין מאות ואולי אלפי פלסטינים שלנגר תייצג ב-22 השנים הבאות לפני רשויות השלטון הישראלי.

משטרת חברון ובית הכלא של העיר שכנו אז בבניין במרכז העיר שמכונה "בניין טגארט", על שם קצין המשטרה הבריטי שהגיע עם ניסיון של דיכוי מרידות בהודו ותכנן תחנות משטרה מבוצרות בכל רחבי המנדט עבור כוחות הוד מלכותו. הצבא הישראלי הוא כבר השלטון השלישי העושה שימוש במבנה מנדטורי זה, אחרי הבריטים והירדנים. כשהגיעה לבניין חיפשה לנגר לא רק את בנו של השיח' אלא שני לקוחות נוספים: עבד אל־עזיז שריף ונעים עודה, שניהם חברי תנועות קומוניסטיות פלסטיניות מאזור חברון.

בניגוד לבן השיח', שללנגר התברר בביקורה כי הוא חשוד בחברות בארגון פתח ובהסתננות, שני הקומוניסטים לא חשודים בדבר. הם עצורים מכוח סמכות מיוחדת שנקבעה בתקנות ההגנה (שעת חירום) שחוקק המנדט הבריטי ונותרו בתוקף גם לאחר סיומו, ומאפשרות מעצר מניעת (מנהלי). בַּתיאוריה, זו אמורה להיות סמכות נדירה שבנדירות שייעשה בה שימוש לעיתים רחוקות מאוד. בפועל, שריף ועודה, לקוחותיה של לנגר, עמדו להיות הטיפות הראשונות במונסון של מעצרים מנהליים שעומד להתרגש על הגדה המערבית ורצועת עזה.

עורכת הדין פליציה לנגר (צילום: UNiesert, ויקימדיה, CC BY-SA 3.0)

עורכת הדין פליציה לנגר בשנת 2008. (צילום: UNiesert, ויקימדיה, CC BY-SA 3.0)

פליציה לנגר נולדה בפולין בתחילת שנות השלושים וכמעט כל בני משפחתה המורחבת נרצחו בשואה. לאחר שהגיעה לישראל למדה משפטים ואחרי המלחמה ב-1967 החליטה להקדיש את עיסוקה לייצוג של פלסטינים תחת כיבוש ופתחה משרד עצמאי בירושלים. בסוף שנות השישים היו מלבדה מספר מועט של עורכי דין ישראלים שייצגו את תושבי הגדה, רובם פלסטינים אזרחי ישראל, כמעט כולם בעלי זיקה למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י, ובשנים מסוימות – רק"ח). באותם ימים הייתה לפלגים הקומוניסטיים השפעה ואחיזה משמעותית ברחוב העירוני הפלסטיני, והקשרים בין המפלגה הקומוניסטית הישראלית לתנועות הקומוניסטיות הפלסטיניות שבשטחים הכבושים פרצו את הדרך לייצוג משפטי של פלסטינים תושבי הגדה ועזה על ידי עורכי דין ישראלים.

עורכות ועורכי דין, ובראשם לנגר, הניחו את התשתית לפעילות משפטית רחבת היקף הנמשכת עד לימים אלה. פעילות זו אופיינה ומאופיינת עד היום בשותפות, במאבקים משפטיים סיזיפיים, עיקשים ומתמידים, ובאקט של אמון המוענק יום-יום, כשפלסטיניות ופלסטינים תושבי השטח הכבוש חותמים על ייפויי כוחם של עורכות ועורכי דין ישראלים, חלקם יהודים, לייצגם לפני המוסדות הישראליים ובמרכזם בית המשפט הגבוה לצדק. אמון ושותפות אלה נמשכו ללא הפסקה במשך חמשת עשורי הכיבוש. גם בתקופות הקשות ביותר, כשנדמה היה שכל הגשרים בין פלסטינים לבין ישראלים נשרפו או פוצצו, הסולידריות במאבק נגד הפרת זכויות האדם במסגרת הכיבוש לא כבתה.

"לנגר הייתה רחוקה מהאב-טיפוס המצופה עבור עורך דין המייצג פלסטינים: אישה, קומוניסטית, יהודייה מאירופה. עם מבטא פולני ושליטה בלטינית, הזיווג שלה עם פלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה היה אולי הדבר המוזר ביותר במזרח התיכון".

פליציה לנגר הגיעה לישראל בשנת 1950. את שנות המלחמה הקשות עשתה עם משפחתה שברחה מפולין לברית המועצות. אביה נכלא בתנאים קשים בגולאג סובייטי בשל סירובו לקבל אזרחות סובייטית (מחשש שאם יסכים לא יוכל אחרי המלחמה לחזור לארצו, פולין), ושם הידרדרה מאוד בריאותו. לאחר שחרורו מצבו המשיך להיות רע עד שבסוף 1944 נפטר. אימה של לנגר ולנגר עצמה המשיכו לפרנס את עצמן בתנאים לא תנאים ואף נאלצו למכור את מעט הרכוש שהיה להן כדי לשרוד.

לאחר המלחמה שבה לנגר לפולין ושם פגשה את בן זוגה, ואילו אימה שנישאה בשנית היגרה לפלשתינה. כעבור זמן מה נענו לנגר ובן זוגה לתחינותיה ובאו בעקבותיה. בתחילת שנות השישים הגשימה לנגר חלום ובאופן יוצא דופן לתקופה ולמי שכבר הייתה אם לילד, נרשמה ללימודי משפטים בשלוחה של הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בתל אביב. עברהּ הכתיב לה לייצג את החלשים, לנהל מלחמות עבור אלה שכמוה וכמו משפחתה הופקרו לרשעות השלטון. היא הלכה ללמוד משפטים כדי לממש את ראיית עולמה שעוצבה בשנות המלחמה ולקרוא תיגר על אפליה ואי צדק.

מיליון וחצי פלסטינים הפכו בתוך שישה ימים לנכבשים של מדינתה, ולנגר לא עמדה מנגד.

מיליון וחצי פלסטינים הפכו בתוך שישה ימים לנכבשים של מדינתה, ולנגר לא עמדה מנגד.

באמצע שנות השישים הייתה כבר עורכת דין. אלא שניסיונותיה להתקבל לעבודה במגזר הציבורי נתקלו בקשיים. לטענתה, עמדותיה המרקסיסטיות וחברותה במפלגה הקומוניסטית הישראלית הביאו לפסילתה. היא נאלצה אפוא למצוא משרה בשוק הפרטי. אלא ששם היא נתקלה בקושי מסוג אחר: מצפוני. לאחר שסירבה לייצג גבר שניסה להתחמק מתשלום מזונות וסרסור שהסתבך עם החוק, הבינה שרק כעצמאית תוכל לברור את התיקים שבהם תייצג בהתאם לעקרונותיה הרבים.

במשרדה הפרטי לנגר ייצגה לקוחות המותאמים לטעמה האידאולוגי: מפגינים שנעצרו, נשים שזכויותיהן קופחו וערבים אזרחי ישראל שהסתבכו עם הרשויות. עד שנת 1967, עד שמיליון וחצי פלסטינים הפכו בתוך שישה ימים לנכבשים של מדינתה. בזמן שהחברה בישראל, שבקרבה חיו אז לא מעט ניצולי שואה, שהלקח העיקרי מהחוויות הנוראות שעברו ומההיסטוריה הלאומית, המשפחתית והפרטית שלהם היה "אנחנו, שארית הפליטה של העם היהודי, חייבים לבנות את מדינתנו כמדינה חזקה שלעולם לא תאפשר עוד לעם היהודי להיות קורבן", הלקח של לנגר עסק בסכנות הנובעות מכל אפליה, לא רק של יהודים; ומכל כיבוש, לא רק בידי גרמנים. ייצוג של פלסטינים שמצאו עצמם תחת שלטון צבאי ישראלי, נתונים למשטר של קציני צבא בעלי כוחות עצומים, היה מימוש היעד שבעבורו הלכה ללמוד משפטים.

היחידים שייצגו אז תושבי שטחים היו מספר קטן של עורכי דין פלסטינים-ישראלים. לנגר הייתה רחוקה מהאב-טיפוס המצופה עבור עורך דין המייצג פלסטינים: אישה, קומוניסטית, יהודייה מאירופה. עם מבטא פולני ושליטה בלטינית, הזיווג שלה עם פלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה היה אולי הדבר המוזר ביותר במזרח התיכון. כדי להיות נגישה לתושבי הגדה, לנגר שכרה משרד קטן ברחוב כורש בירושלים שממנו עתידה הייתה לעבוד ב-23 השנים הבאות. בתוך זמן קצר הפכה לשם נרדף למאבק משפטי למען זכויות של פלסטינים. עבור אחרים הפכה לשם נרדף לבוגדת וסייענית של האויב.

ב-1990, אחרי קריירה ארוכה ורצופת מאבקים מתוקשרים ודרמטיים עם השלטונות הישראליים, סגרה פליציה לנגר את משרדה בירושלים ועזבה את ישראל לטובת משרת הוראה בגרמניה. "איני מוכנה להמשיך לשמש עלה התאנה של מערכת המשפט בישראל", אמרה בראיון ל"וושינגטון פוסט".

ספרו של עו"ד מיכאל ספרד "החומה והשער: ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי לזכויות אדם" יצא לאור בימים אלה בהוצאת כתר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

המצב ברפיח מידרדר, ותושבים בורחים למרכז החרב של עזה

האיומים בפלישה, המתקפות המתגברות והתנאים הקשים באוהלים, דוחקים פלסטינים רבים לעזוב את "המקום הבטוח" האחרון ברצועת עזה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf