המערב הפך את סין ל"ארובה" של העולם ומאשים אותה בזיהום

הניסיון של ממשל טראמפ להטיל על סין את האחריות להתפשטות וירוס הקורונה אינו חדש. כבר במאה ה- 19 ניסו להאשים במערב את הסינים בהפצת האבעבועות השחורות. אך לצד ההאשמה הזו, מוטחת בסין האשמה לא פחות חמורה: הטענה שהיא אחראית להתחממות הגלובלית. לטענה הזו יש גרעין משמעותי של אמת, אבל לפני שמפיצים אותה, כדאי לעצור רגע ולהפריד בין אמת ושקר.

בעשורים האחרונים, נתח ענק מפליטות גזי החממה משנות-האקלים אכן מתרחש בסין, והנתח הזה הולך וגודל. בשנת 2017 סין עמדה במקום הראשון בפליטת פחמן דו חמצני (פד"ח), גז החממה העיקרי: נפלטו בה כ-10 מיליארד טונות פד"ח, 27% מכלל הפליטות שנרשמו באותה שנה. יותר מכך: ב-2019 כמעט כל העלייה בפליטת הפד"ח העולמית התרחשה בסין, בעוד הפליטות של ארה"ב והאיחוד האירופאי דווקא ירדו (בעשירית האחוז) ביחס ל- 2018.

אך נתונים אלו – המדד הסטנדרטי לאחריותן של מדינות לפליטת גזי חממה – מקורם בצורת מדידה מטעה המותירה נקודות עיוורון ענקיות בהתחשבנות העולמית על שינוי האקלים.

ראשית כל, עצם המדידה השנתית מסיטה את המבט מהיבט חשוב מאוד: היקף הפליטות ההיסטורי המצטבר. הרי המדינות שהחלו לשרוף דלקים מאובנים מוקדם הרוויחו מכך לאין שיעור, והן נושאות באחריות מיוחדת למשבר האקלים, גם אם כבר הספיקו לרסן מעט את פליטותיהן.

בסך הפליטות המצטבר, למרות הצמיחה בפליטות בסין, ארצות הברית מובילה עד היום בפער ניכר – 25% מכלל הפליטות עד שנת 2017 – אם כי סין הספיקה כבר לטפס למקום השני עם כמעט 13% מסך הפליטות עד אותה השנה. אם נחבר יחד את כל מדינות האיחוד האירופאי, בכללן בריטניה, הן עומדות לפני סין במקום השני, עם 22% מהסך המצטבר.

עיוות נוסף הוא התמקדות הבלעדית בפחמן דו חמצני. בכלל ההתמקדות הזו, לא נמדדים גזי חממה אחרים, פרט המתאן. גם נעדרות מהתחשיב כל הפליטות משינוע בין-לאומי של סחורות.

אך העיוות המרכזי הוא יסודי בהרבה: הפליטות נספרות במדינה בה הן התרחשו פיזית, בלי להתייחס לגורם שהחליט את ההחלטה שגרמה לפליטות או לגורם שנהנה מהמוצרים והשירותים שהאנרגיה המלוכלכת מפעילה.

כך, לדוגמה, אם חברת טכנולוגיה שוודית מחליטה להעביר מפעל משוודיה, שם הסטנדרטים האקלימיים מחמירים, לסין, בה הם בקושי קיימים, וממשיכה למכור את תוצרתה לצרכנים באירופה וצפון אמריקה ולהחזיר את הרווחים הביתה לשטוקהולם, הפליטות של אותו מפעל ייחשבו דווקא פליטות סיניות.

האשמת הצרכן

האופן בו נהוג לתקן את העוול הסטטיסטי הזה הוא מדידה על בסיס צריכה במקום ייצור: במקום להחשיב את פליטות המפעל במקום שהוא ממוקם בו פיזית, הפליטות מחולקות לפי היעדים שתוצריו נצרכים בהם. בנוסף, ראוי להתאים את הנתונים לגודל האוכלוסייה.

הנתון המתקבל – פליטת פד"ח שנתית מבוססת-צריכה לנפש – מצייר תמונה אחרת: ארצות הברית מובילה בפער ענק, עם כ- 17.75 טונות פד"ח לנפש בשנת 2016, כאשר תושב סיני ממוצע אחראי למעט יותר משליש מאותה כמות, 6.27 טונות. הממוצע העולמי, לצורך השוואה, הוא 4.78 טונות, כך שתושב סיני ממוצע בכל זאת עומד מעל לממוצע. אך תושבי מדינות מפותחות כמו ישראל (10.14 טונות) או גרמניה (10.84 טונות) אחראים לכמות כמעט כפולה ממנו.

התיקון הזה לנתונים עושה צדק מסויים, ומפנה את תשומת הלב בחזרה לארצות שבהן אכן ניתן להשפיע הכי הרבה על המאזן האקלימי העולמי: המדינות המפותחות. אולם הפניית האצבע המאשימה דווקא לצרכנים לא לגמרי הוגנת ולא בהכרח מועילה. היא רומזת שהפתרון מתחיל ונגמר בבחירותיהם היומיומיות של צרכנים. בחירות אלו אמנם משחקות תפקיד, אבל הוא מוגבל למדי.

כדי להבין באמת למה פליטות גזי החממה עלו בחדות דווקא מאז תחילת שנות ה-90, ואיזה תפקיד בדיוק סין משחקת בסיפור הזה, יהיה עלינו לבחון במבט-על את ההתפתחויות בייצור ובצריכה, בסין, בארה"ב ובעולם כולו.

הון מהגר

בספרו "הון מאובן" אנדראס מאלם, פרופסור שוודי לאקולוגיה אנושית, מפנה את הזרקור לא אל אתר הייצור ולא אל צרכני הקצה, אלא לחולייה החסרה באמצע, הגורם שמחליט את ההחלטות המביאות בסופו של דבר לפליטת גזי חממה: ההון, המפעלים והתאגידים.

בעשורים האחרונים למאה העשרים, מציין מאלם, תופעת מיקור החוץ לצבור תאוצה ולעלות לתודעה הציבורית: חברות גדולות מהמדינות המפותחות של הצפון הגלובלי החלו להעתיק את מפעליהן למדינות עניות יותר. כבר בשנות השבעים, למשל, חברת נייקי החלה לייצר נעליים עבור הצרכן המערבי במדינות אסיאתיות עניות יותר כמו דרום קוריאה, סין וטאיוואן.

בשנות התשעים, כאשר מיקור החוץ החל לפרוח באמת, סין עוד לא הייתה היעד המרכזי להגירת ההון. את התפקיד הזה היא החלה לקבל רק מתחילת שנות האלפיים, כאשר הצטרפה לארגון הסחר העולמי (WTO) ופתחה את שעריה באופן כמעט בלתי מוגבל להשקעות זרות. ההשקעות הזרות נהרו בהמוניהן, והסחורות הזולות שהן ייצרו נהרו בחזרה.

שנים אלו גם היו השנים בהן פליטות הפד"ח של סין החלו לזנק מעלה בקצב מבהיל. היה לכך קשר ישיר לייצוא למדינות אחרות. בשנים 2002-8, לדוגמה, כ-48% מכלל הפליטות בסין הגיעו מתחום הייצוא. נראה, אם כך, שסין משמשת בשני העשורים האחרונים בתור ה"ארובה של העולם", "סדנת היזע" שבה מיוצרות יותר ויותר סחורות לשימוש התושבים בעולם כולו, ובמיוחד בצפון הגלובלי.

אבל מהם המאפיינים שהפכו את סין ל"ארובה" של העולם, ולמה דווקא היא ולא מדינות אחרות בעולם השלישי? מאלם מסביר שהסיבה הראשונה היא כמובן כוח העבודה. אחרי שהשכר במדינות המפותחות עלה והעבודה המאורגנת בהן עשתה כאב ראש למעסיקים, ההון התחיל בשנות השבעים לחפש מדינות עם כוח עבודה גדול מספיק, זול ככל האפשר, וממושמע.

הסיבה השנייה, לא פחות חשובה, היא הצורך בתשתיות מתאימות לתעשייה מתקדמת. חברה אמריקאית יכולה לשלוח לבורונדי, מדינה עם הכנסה לנפש מהנמוכות בעולם, את המכונות החדישות ביותר ואת המנהלים המצוידים בשיטות הניהול המתקדמות ביותר, אבל כל אלו לא יעזרו אם אספקת החשמל מועטה מדי או בלתי רציפה, או אם אין למפעל נגישות טובה לנמל ים או תעופה בשביל לשלוח את הסחורות למדינות העשירות.

לכן מאלם מזהה נטייה של ההון לברוח ממדינות מפותחות למדינות שנמצאות באמצע תהליך הפיתוח התעשייתי: מדינות עניות ובלתי-מתועשות אינן אטרקטיביות כי חסרות בהן תשתיות, בעוד מדינות מפותחות ועשירות יותר הן פחות אטרקטיביות כיוון שהשכר גבוה והעובדים חזקים יותר.

מערך השיקולים הזה של ההון לא הופיע לפתע בסוף המאה העשרים, אולם רק בעידן הניאו-ליברלי, בחסות הסכמי "סחר חופשי" למיניהם, הותר הרסן וההון יכול היה לנדוד בחופשיות אל מושא נפשו, המדינות המתפתחות.

השטיח השחור

למדינות עניות שרצו לפתח את כלכלותיהן נותרה רק דרך אחת: לפתוח את השערים להשקעות זרות ולפרוס שטיח אדום בפני תאגידים רב-לאומיים.

אולם השטיח האדום הזה הוא למעשה שחור מפחם ומנפט. מדינה ענייה, שמעוניינת למשוך משקיעים זרים, תהיה חייבת להשקיע את משאביה המוגבלים כדי לבנות, כמה שיותר מהר ובקנה מידה כמה שיותר גדול, את התשתיות הנדרשות. פירוש הדבר להקים תחנות כוח, לסלול כבישים, לבנות נמלי ים ותעופה, והכל באופן המהיר והזול ביותר. שיקולי הגנת הסביבה רק מאטים ומייקרים את התהליך, וכל האטה שכזו משמעותה שהשקעות זרות יילכו בינתיים למדינה אחרת.

ייחודה של סין לא נעוץ בבחירת הדרך הזו, אלא רק בגודלה, ביכולתה ובמוכנותה לעשות את הנדרש בקנה מידה שאין שני לו. כיום אמנם תשתיות לאנרגיה מתחדשת זולות יותר להקמה ממכרות ותחנות פחם, אבל זהו מצב חדש מאוד (ועוד נותר לראות אם יימשך לאחר שהקורונה הורידה את מחירי הנפט).

מרגע שהוקמו מכרות ותחנות הפחם שנדרשו בשביל למשוך את ההשקעות ולהתניע את הצמיחה, מאוד לא כלכלי להפסיק אותן. אף על פי כן, סין דווקא מפרקת תשתיות פחם יותר מכל מדינה אחרת ועושה הרבה מעבר לכך למען פיתוח בר-קיימא. אולם עם תשתיות פחמיות מסיביות כמו שיש לה, המשך העסקים כרגיל משמעו שהיא שרפה בשנה שעברה את אותה כמות פחם ששרף כל יתר העולם גם יחד. הפליטות בהתאם.

צרות בסדנת היזע של העולם

ב-2010 החל בסין גל ענק של התארגנויות ושביתות עובדים, שהוביל לעלייה חדה בשכר בכמעט כל האיזורים בהם מרוכזת התעשייה. מאז בעלי המפעלים מחפשים את היעד הבא. אבל גם אם ימצאו יעד זול יותר, זה לא ייטיב עם האקלים. רוב המתחרות של סין, כגון הודו והפיליפינים, עדיין עובדות קשה להדביק את הפער בתשתיות – מה ששוב קורה באמצעות "השטיח השחור" של פחם, נפט וגז.

לבעלי המפעלים יש גם דרך אחרת להתמודד עם התחזקות העובדים ועליית שכרם. חברות ענק כמו פוקסקון, המייצרת בסין מכשירי אייפון ושלל מוצרי אלקטרוניקה אחרים, שואפות מאז גל ההתארגנות לשלב יותר רובוטיקה במפעליהן, כדי לצמצם את חלקם של העובדים בייצור וכך את כוחם. אך כל המכונות החדשות האלו יצטרכו חשמל, ואנו כבר יודעים מאיפה החשמל הזה מגיע.

גם כעת, כאשר משבר הקורונה מביא תאגידים רב-לאומיים לשקול מחדש את ריכוז שרשראות האספקה שלהם בסין, אין בכך בשורה גדולה לאקלים או לעובדים. כדי למשוך מפעלים החוזרים למערב, ממשלות הצמאות להשקעות יצטרכו שוב להרחיב את התשתיות שלהן מהר ובזול, והתאגידים יעדיפו להשקיע במכונות צמאות לחשמל מאשר בעובדים צמאים לתנאים.

אז מה עכשיו?

כפי שראינו, יש צדק מסוים בהטלת האחריות על משבר האקלים על סין, אך המצב מורכב בהרבה. ממשלת סין לא עשתה דבר שמדינות המערב לא עודדו אותה לעשות. היא לא היתה יכולה להפוך ל"ארובה של העולם" בלי מעורבותו האקטיבית והנלהבת של ההון המערבי.

יש לנו שנים ספורות בלבד לעצור את משבר האקלים לפני שיהיה מאוחר מדי. צמצום פליטות גזי החממה חייב להתקדם מהר בכל ארצות העולם. אולם לבעיה הגלובלית שעומדת בפנינו יש מקור מערכתי, ונדרשים עבורה פתרונות מערכתיים וגלובליים.

הפתרון נעוץ בעיקרון שעליו הסכימה הקהילייה הבינלאומית עוד לפני שמפעלי העולם היגרו לסין. באמנת ריו, אמנת המסגרת של האו"ם על שינוי האקלים משנת 1992, הכירו מדינות העולם בצורך להעביר משאבים וטכנולוגיה מהמדינות המפותחות, האחראיות להיווצרות המשבר, אל המדינות המתפתחות, כדי שהתפתחותן לא תבוא על חשבון האקלים.

העיקרון הזה לא יושם בפועל. צריך ליישם אותו בדחיפות ובד בבד גם לפעול לריסון של התנועה החופשית של ההון. העידן הניאו-ליברלי הביא לפערים כלכליים חסרי תקדים בין קומץ מיליארדרים לבין כל יתר העולם, בעוד תנאי העבודה ורמת החיים במדינות המפותחות נשחקים, הסביבה הטבעית במדינות המתפתחות נחרבת ואיתה מערכות האקלים.

את רעידת האדמה הכלל-מערכתית של משבר הקורונה חייבים לנצל כדי לפנות אל עבר עתיד אחר, בו הצורך של מדינות עניות להתפתח לא בא על חשבון הצורך של כל באי העולם לחיות בבטחה ובכבוד. על מנת שזה יקרה, נדרשת חזית בינלאומית שלא תסתפק בפחות מזה.