newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסרט "אחרייך" מאתגר את השיח הפלסטיני מהמקום הכי לא צפוי

דרך הטיפול העדין בסיפור המשפחתי יוצא הדופן שלה מצליחה הבמאית רנא אבו פריחה לפתוח לדיון שאלות של זהות, לאומיות ומגדר שהן בבחינת טאבו בחברה הפלסטינית השמרנית והמדירה

מאת:

כותבת אורחת: רג'אא נאטור

הסרט "אחרייך" של הבמאית רנא אבו פריחה, בהפקתה של הקולנוענית אבתסאם מראע'נה, מתעד את חיי משפחת אבו פריחה הבדואית שבחרה לגור ביישוב היהודי עומר בנגב. הציר המרכזי של הסיפור מתעד את גסיסתה ממחלת הסרטן של אם המשפחה רודינה, ואת בקשתה להיקבר ביישוב היהודי עומר ולא ביישוב הבדואי תל-שבע אל מול סירוב המוסדות האחראיים בעומר להרשות לה להיקבר שם מפני שהיא ערביה.

מדובר ביצירה מצוינת הן מבחינת התוכן, התסריט, הצילום, ההפקה, ומעל לכל מבחינת הגישה הקולנועית האלטרנטיבית, שילוב של תיעוד-דרמה דרכו הסרט מצליח לעסוק בתכנים חברתיים מורכבים מאוד בלי להתמסר לעלילה ולהתרחשות בלבד. להפך; הכלים התיעודיים והדרמטיים מכוונים להתבוננות בדקויות ובהצטלבויותיו של הסיפור פנימה בתוך המשפחה, והחוצה במציאות החברתית-פוליטית שבה הוא מתרחש.

לרגעים הצופה ידמיין לעצמו שהסרט אכן קורה "פנימה" בלבד, משמע בסלון של משפחת אבו פריחה. אבל בגאוניות שהיא פרי עבודת הצילום וההפקה, הפנימה למעשה יוצא החוצה, חוצה גבולות  לאומיים-אתניים ופועל בשדות חברתיים-פוליטיים ואנושיים אחרים. המציאות נכנסת פנימה והופכת לשחקן מרכזי שמפעיל, מאתגר ומקשה על האינטימי, המשפחתי, שמגיב, נקרע ומתאחה שוב ושוב. המצלמה כמעט ולא יוצאת מהסלון במהלך הסרט, אבל התחושה היא שהסרט קורה ומתרחש בחוץ.

> אומץ ודעות קדומות: "לא פה, לא שם" הוא סרט לבוגרים בלבד

הסרט מציג גבריות שמאפשרת שיח אלטרנטיבי, גבריות בדיאלוג עם נשיות חזקה, גבריות שמתמודדת עם בחירות נשיות לא שגרתיות. (מתוך הסרט "אחרייך")

האמצע כמקום של דיאלוג

הסרט עוסק בסוגיות אישיות, חברתיות, פוליטיות, נשיות ואנושיות בצורה לא שגרתית ולא פלקטית. הוא מצליח מהסצנה הראשונה לחשוף באכזריות את הסיפור האישי, החברתי והפוליטי ולמקד את תשומת לבו של הצופה במתחים ובקונפליקטים הזהותיים הלאומיים, אבל גם במתחים הבין אישיים והמגדריים.

מה שהופך את הסרט ליצירה קולנועית חשבה הוא ההסתכלות הנדירה, המפוכחת והביקורתית על המציאות החברתית-פוליטית של החברה הפלסטינית מזווית פנימית ולא חיצונית, זרה, מתנשאת וסטראוטיפית. רנא מצליחה לספר את הסיפור האישי, האנושי, הנשי והחברתי של משפחתה ושל הרבה משפחות ערביות שבחרו לגור ביישובים יהודיים (שהם לא פה ולא שם חברתית) בלי שיפוטיות או התנשאות. להפך; היא מספרת את הסיפור מתוך התבוננות, דיאלוג, בדיקה והרבה אמפתיה.

אחת השאלות המרכזיות בהן עוסקת רנא בסרט היא מהו התוכן העכשווי של הערביות, הבדואיות, הנשיות, הגבריות, ולאן אנו כחברה ערבית-פלסטינית מתעתדים ללכת. דרך הסיפור האישי והמורכב של משפחתה היא מציפה ומעמתת את הצופים עם רבדים עמוקים של זהויות. רנא מעיזה לשאול  מהי ערביות היום? מה משמעות הבחירות שאנו עושים? איזה תהליכים חברתיים-פוליטיים עוברים עלינו? מה משמעות התנהלות חברתית הישרדותית? ובה בעת, הסרט לא מתיימר לייצג את הקולקטיב הערבי-פלסטיני שחי בישראל ולא טוען שהבחירות של משפחת אבו פריחה או משפחות ערביות אחרות הן הבחירות האידאליות והנכונות. להפך, אם יש יומרה כלשהי לסרט הרי היא להציג  את הקיים ולתת לגיטימציה לשיח סביבו בתוך החברה הפלסטינית עצמה, המדירה והמשתיקה.

צריך להודות: בשיח הפנים פלסטיני הפוליטי-לאומי, אין מקום לסיפורי "אמצע". לא רק מפני שגבולות השיח הזה מוגדרים ובלתי מתפשרים, אלא בעיקר מפני שהפלסטיניות כזהות הפכה להיות מאוד ספציפית ומדדיה – על פי רוב מפלגתיים-פוליטיים שטחיים – מוגדרים מראש. השיח הזהותי הפנים-פלסטיני אינו מסוגל להבין מה פוטנציאל התרומה החברתית–פוליטית והאנושית של סיפורי האמצע האלה לשיח הפלסטיני הדומיננטי, הלאומי והשטחי כיום. סיפור האמצע שרנא מביאה מצליח לחשוף מנעד רחב של מתחים זהותיים לאומיים ומגדריים, אבל הכוח שלו טמון ביכולתו לחשוף מתחים פנים פלסטיניים בין תת קבוצות ותת זהויות למיניהן: הבדואית, הפלאחית, הצפונית ועוד. יותר מזה, זו אחת היצירות הנדירות שמתעמתת ישירות עם משמעות הבחירה "להשתייך" לחברה היהודית-ישראלית, ועם האופן שבו אנו כפלסטינים מבינים את מקומנו בתוך היררכיית האי-שייכות והדיכוי. בסרטה רנא מעוררת ומציפה את הקונפליקטים האלה בלי שום יומרה או רצון ליישב אותם, רק לעורר סביבם שיח ער, מורכב ולא מתקרבן.

האלטרנטיבה כבר כאן

רנא מביאה לנו דמויות נשיות וגם גבריות ערביות-פלסטינית אלטרנטיביות שאינן רק מעוררות השראה אלא קיימות בפועל במציאות. אנחנו לא רק פוגשות נשים ערביות-פלסטיניות חזקות שנאבקות על קולן ותפקידן, אלא נשים שנאבקות על בחירות אישיות, נשיות, חברתיות ופוליטיות אלטרנטיביות. נשים שמאתגרות וסודקות את השיח החברתי-דתי שמגביל את הבחירות שלהן. נשים שמדברות על נשיות, זהות נשית, גבריות ערבית ובחירה נשית אלטרנטיבית עכשוויות מתוך סיפור האמצע. בסרט הזה לא תפגשו נשים פלסטיניות שמאבקן מתמצה בעישון סיגריות, שתיית בירה וביקור חטוף במועדוני לילה. אתם כן תפגשו נשים ושיח נשי ייחודי ששואל שאלות הרלוונטיות לו ודורש הנכחה של בחירות נשיות, אישיות וחברתיות שוות, בחירות שלא מוכתבות על-ידי שיח גברי משתיק ומדכא.

גם הגבריות שרנא שחושפת לנו במהלך הסרט היא גבריות ערבית-פלסטינית אחרת. גם היא אינה שטחית ומצומצמת לגבריות שמשתתפת בנטל עבודות הבית אך ממשיכה לפעול בשדה הגברי-נשי המוכר ובכך מגבילה את הבחירות הנשיות ומקעקעת תפקידים מגדריים מסורתיים. הסרט מציג גבריות שמאפשרת שיח אלטרנטיבי, גבריות בדיאלוג עם נשיות חזקה, גבריות שמתמודדת עם בחירות נשיות לא שגרתיות. הבשורות הטובות הן שיש שיח כזה, שיש נשיות וגבריות כזאת ויש שדות נשיים וגבריים אלטרנטיביים שמתרחשים עכשיו.

רג'אא נאטור היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית, כותבת בנושאי מגדר ופמיניזם בעולם הערבי.

> לילה בכפר בגדה: מה תכלית הענישה הקולקטיבית הזו?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf