הפשע: סיקור האמת. העונש: מוות

כתב מלחמה אמיץ, שמקבל את הבשורה על מות אביו וממשיך לדווח. כתב "אל-ג'זירה" אנס א-שריף (צילום: על פי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

התקשורת הישראלית והעולמית סערה אמש בעקבות הדיווח על חיסול כתב אל-ג'זירה אנס א-שריף, יחד עם עמיתיו מוחמד קריקע, אבראהים דאהר, מואמן עליווה ומוחמד נופל ועוד שני אזרחים, במתקפה על אוהל העיתונאים סמוך לבית החולים א-שיפאא שבעיר עזה – או מה שנותר ממנו.

לפי משרד העיתונות הממשלתי בעזה, מספר העיתונאים שישראל הרגה מתחילת המלחמה עלה ל-237.

א-שריף המשיך להפציר בעולם ולגעור בו על שנטש את עזה לגורלה עד שעות ספורות לפני חיסולו. "אל מי שזה נוגע לו –הכיבוש מאיים בפלישה לעזה ברצינות", הוא כתב אתמול (יום ראשון) בבוקר. "העיר מדממת כבר 22 חודשים תחת אש מהיבשה, מהים ומהאוויר. עשרות אלפים נהרגו ומאות אלפים נפצעו. אם הטירוף הזה לא ייפסק, לא יישאר מעזה דבר חוץ מהריסות, ודמותם וקולם של תושביה ייעלמו – ההיסטוריה תזכור אתכם כעדים דוממים לרצח עם שבחרתם לא לעצור".

לפני המלחמה הזאת לא הכרתי את א-שריף. הוא לא היה מעיתונאים המוכרים בעזה, וגם לא כתב של "אל-ג'זירה". לפניו היו תאמר אל-מסחאל, שעזב את עזה לפני המלחמה; ואת ואאל א-דח'דוח, שאיבד את משפחתו בהפצצה ישראלית, ואיבד את בנו בהפצצה נוספת, ואז נפצע בעצמו ויצא מעזה. במהלך המלחמה הועסקו כמה צעירים שהחלו ככתבים זמניים והפכו לכתבים קבועים. הם נשאו על כתפיהם את כל הנטל והאחריות – להעביר לעולם את מה שקורה בעזה, דרך הערוץ שבו עבדו ודרך הרשתות החברתיות, ובצד עיתונאים מערוצים אחרים ופעילים נוספים.

"העולם מקום טוב יותר בלעדיו", הגיב ה"עיתונאי" עמית סגל על הריגתו של העיתונאי אנס א-שריף. "הרבה זמן חיכיתי לדיווח הזה. יותר מדי זמן", הוסיף. דפנה ליאל פתחה את הדיווח על הריגתו במילים: "בשעה טובה".

אנס א-שריף נעצר בתחילת המלחמה, במהלך הפשיטה על בית החולים א-שיפאא, ושוחרר בהמשך. דוברות הצבא הישראלי פרסמה בעבר כמה פעמים, ושבו ופרסמו אמש, מסמכים שלטענתם נמצאו במנהרות חמאס, שבהם נטען כי א-שריף היה מפקד חוליה בחמאס. זאת, אף שבמסמכים עצמם נכתב כי הצטרף לחמאס ב-2013, כשהיה בן 16.

במסמך מופיע תאריך נוסף, מ-2019, תחת הכותרת "שחרור". במסמך נוסף שפרסם הצבא מוזכר שא-שריף נפצע ב-2017 ומאז היה במצב "מוקפא", כלומר גם אם הטענות נכונות וא-שריף היה בעבר חבר בחמאס, הוא לא היה חבר בארגון בשנים האחרונות. לפי מידע שפורסם בעמודים בעזה, בין 2014 ל-2018 היה א-שריף בכלל סטודנט לתואר ראשון בתקשורת, מה שסותר את הטענה שהיה לוחם ואף מפקד צבאי.

בכל מקרה, כל הטענות וההאשמות האלה, שמוצמדות לכל עיתונאי, רופא או אזרח רגיל שנעצר או מחוסל במכוון בעזה, הפכו למושא ללעג בעולם, ואיש אינו מאמין להן. הסיבה העיקרית לחיסולו נאמרה על ידי סגל: "א-שריף מוביל את התעמולה של חמאס בצפון הרצועה וזוכה להדהוד מסריו באמצעות מכונת התעמולה האנטי-ישראלית הגדולה ביותר בעולם – רשת אל-ג'זירה".

או שכפי שטענה לפני פחות משבועיים, ב-31 ביולי, שליחת האו"ם המיוחדת לקידום והגנה על חופש הדעה והביטוי, אירין חאן, המתקפות המקוונות וההאשמות הלא מבוססות של הצבא הישראלי נגד עיתונאי "אל-ג'זירה" אנס א-שריף הן ניסיון בוטה לסכן את חייו ולהשתיק את הדיווחים שלו על הג'נוסייד בעזה.

חאן הביעה דאגה עמוקה מ"איומים והאשמות חוזרים ונשנים של הצבא הישראלי נגד אנס א-שריף, העיתונאי האחרון של 'אל-ג'זירה' בצפון עזה. החששות לביטחונו של א-שריף מבוססים היטב, ויש ראיות מצטברות להרג מכוון של עיתונאים בעזה על ידי הצבא הישראלי על סמך ראיות לא מבוססות שהם מחבלי חמאס".

עוד אמרה חאן כי "הרג, התקפות, מעצר שרירותי והטרדות של עיתונאים פלסטינים והרס מתקנים וציוד של העיתונות בעזה ובגדה המערבית הם חלק מאסטרטגיה מכוונת של ישראל להשתקת האמת, לשיבוש של תיעוד הפשעים הבינלאומיים ולקבירת כל אפשרות למתן דין וחשבון עתידי". היא קראה לעולם למנוע מישראל מלפגוע בעיתונאים.

א-שריף עצמו צפה את גורלו. האיומים שקיבל ופרסום תמונותיו על ידי דוברות הצבא כיעד וכ"מחבל" היו סימנים ברורים לכך שעתידים להרוג אותו. בינואר השנה, כשחזר לצפון עזה בזמן הפסקת האש, אמר כי לא ציפה שיישאר בחיים עד ליום הזה.

יתרה מכך, אתמול פורסמה בעמודיו ברשתות החברתיות ובאלה של כמה מעמיתיו צוואה שכתב וביקש לפרסם אם ייהרג. "זו צוואתי והמסר האחרון שלי. אם המילים האלה מגיעות אליכם, דעו שישראל הצליחה להרוג אותי ולהשתיק את קולי. ראשית, השלום עליכם ורחמי וחסדי האל. האל יודע שהשקעתי כל מאמץ ונתתי את כל כוחי כדי לתמוך ולהשמיע את קולו של עמי, מאז שפקחתי את עיניי לחיים בסמטאות וברחובות של מחנה הפליטים ג'באליה. קיוויתי שהאל יאריך את חיי כדי שאוכל לשוב עם משפחתי ואהובי לעיר המקורית שלנו, עסקלאן הכבושה (אל-מג'דל). אך רצון האל הקדים, ופסק הדין שלו סופי. חייתי את הכאב על כל פרטיו, טעמתי סבל ואובדן פעמים רבות, אך מעולם לא היססתי למסור את האמת כמות שהיא, בלי עיוותים או סילופים – כדי שהאל יהיה עד נגד מי ששתקו, מי שקיבלו את ההרג שלנו, מי שחנקו את נשימתנו, שליבם לא נחרד אל מול שרידי הילדים והנשים שלנו, ושלא עשו דבר כדי לעצור את הטבח שעמו מתמודדים בני עמנו במשך יותר משנה וחצי", כתב.

א-שריף ביקש בהמשך הדברים לשמור על פלסטין, על עזה, על בני משפחתו, על ביתו שאם, בנו סלאח, רעייתו ואימו. אביו נהרג בהפצצת ביתו בתחילת המלחמה.

לאחר הריגתו, פורסמו צילומי מסך רבים של שיחות בין א-שריף לחבריו, שבהן הם הפצירו בו לצאת מעזה ולעבור לקטר, והוא סירב לעזוב את עזה ותושביה.

א-שריף היה צעיר רגיל, שהנסיבות אילצו אותו במהלך המלחמה להפוך לכתב של ערוץ "אל-ג'זירה", אחרי שכתבים ואנשי צוות של הערוץ הותקפו או חוסלו. בגיל 28, הוא הפך פתאום לכתב מלחמה אמיץ, שמקבל את הבשורה על מות אביו וממשיך לדווח, שנעקר מביתו וסבל מרעב כמו שאר תושבי עזה. נסיבות עבודתו אילצו אותו להישאר רחוק מאשתו הצעירה, בנו ובתו במהלך המלחמה. למרות זאת, הוא התעקש להמשיך ולדווח את האמת על מה שמתרחש בעזה. כך הפך לגיבור – בעיני תושבי עזה ושאר הצופים, אם הם חשים אהדה לחמאס ואם לא. כמו קודמיו, אסמאעיל אל-ע'ול ואחרים, עובדת היותו כתב שמדווח על מה שקורה בעזה הפכה אותו למטרה צבאית.

ייתכן שישראל השיגה בעזה הישגים צבאיים גדולים – אולי אף מעבר למה שחלמה – כשהיא משתמשת במה שקרה ב-7 באוקטובר כעילה למעשיה. ייתכן שתמשיך במלחמה, תכבוש את העיר עזה ותממש עוד חלומות של הימין המשיחי שמוביל את המדינה. אך במקביל, היא מפסידה יותר ויותר בקרב על הנרטיב, אפילו במקומות ומדינות שנחשבות לתומכות ישראל. אי אפשר להימנע מכך כל עוד נמשכת ההשמדה וההרעבה בעזה, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות והתקשורת המהירה. אין לכך מענה אלא בעצירת המלחמה. בוודאי שאין לכך מענה ברדיפה ובחיסול של מי שמעביר את הזוועות לעולם.

כיום, כשהעימותים הצבאיים בעזה הפכו נדירים יחסית, ברור שמי שמעוניין להמשיך במלחמה גם כשכמעט אין אויב לוחם רואה שהמצלמה בעזה מסוכנת עבורו הרבה יותר מהאקדח, או אפילו מהטיל. את האמת קשה או אף בלתי אפשרי להסתיר. כל הניסיונות להסתירה – כפי שאירע אתמול עם הריגתו של א-שריף – דומים לאבק על קרן שמש, שרק מגביר את זוהרה.