הקלף של חמאס כבר אינו החטופים, אלא המשך הלחימה

מהרגע שבו התפוצצה העסקה לשחרור אזרחים ישראלים חטופים תמורת שחרור אסירים פלסטינים והפסקות אש בנות יום, בסוף נובמבר 2023, הפך חמאס את הפסקת המלחמה והנסיגה הישראלית הכוללת מרצועת עזה לתנאי חד משמעי לשחרור חטופים נוספים, אזרחים או חיילים. התנאי הנחרץ הזה נתפס בישראל כהודאה בכך שחמאס מבין את מצבו הקשה, והחטופים הם הקלף היחיד שנשאר לו כדי ללחוץ על ישראל לעצור את המתקפה שלה בעזה ולאפשר לו לשרוד.

שישה וחצי חודשים מאוחר יותר, חמאס עדיין עומד על הקישור הברור הזה בין שחרור החטופים לבין סיום המלחמה, אבל ספק גדול אם הוא עצמו מאמין שהחטופים הם עדיין קלף מכריע בדרך להשיג את המטרה הזו. חייהם של החטופים לא היו חשובים מספיק לישראל כדי שתסכים לעסקה הכוללת את סיום המלחמה. היא הסתפקה בשתי פעולות צבאיות, שהביאו לשחרור שישה חטופים חיים, אבל אפילו דובר צה"ל דניאל הגרי הודה אחרי המבצע בנוסייראת כי "לא נוכל להשיב את כל החטופים במבצעי חילוץ".

גם אחרי שישראל העבירה בשבועות האחרונים למתווכות מסמך, שבו נכתב כי היא מוכנה להכריז על "כינון רגיעה בת קיימא (הפסקת הפעולות הצבאיות והעוינות באופן קבוע)" בתחילת השלב השני של עסקה לשחרור החטופים, כפי שנחשף בערוץ 12, הסיכוי שעסקה כזו תאושר בממשלה בהרכבה הנוכחי הוא קרוב לאפס. מיד אחרי שהנשיא ג'ו ביידן הציג את מה שהוא תיאר כהצעה ישראלית בנאומו בבית הלבן ב-31 במאי (ועיקריה אכן היו זהים למסמך שפורסם בערוץ 12), העבירו השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' מסר ברור שאם תתקבל עסקה הכוללת את סיום המלחמה ונסיגה ישראלית מהרצועה, הממשלה תתפרק.

"בכירים" בישראל (למעשה יש בישראל בכיר אחד) אישרו שהמתווה שהציג ביידן מקובל עליה, אבל המילים "הפסקת המלחמה" או אפילו "הפסקת הפעולות הצבאיות והעוינות באופן קבוע" לא יצאו מעולם מפיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בפגישה בשבוע שעבר עם אנשי "פורום גבורה", הכולל משפחות שכולות עם נטייה ימנית ברורה, הוא הבהיר שאינו מוכן "שאנחנו נתחייב על הפסקת המלחמה בלי שנשיג את היעדים שלנו – חיסול החמאס". כיוון שגם נתניהו יודע שחמאס לא יסכים לחסל את עצמו, פירוש הדברים שהוא מסרב לעסקה.

נכון, הדרישה הנחרצת שיצאה ממשפחות החטופים ל"עסקה עכשיו", סייעה ללגיטימציה של הקריאות להפסקת המלחמה – והן חרגו מהחוג המצומצם של השמאל הרדיקלי, הערבי והיהודי, אל המיינסטרים של ההפגנות בקפלן, מול הקריה ובמקומות אחרים בארץ. ועדיין, אף שקשה לשמור על עיניים יבשות מול הנאומים של עינב צנגאוקר ואחרים על החובה להחזיר את יקיריהן בחיים, גם במחיר הפסקת המלחמה, הם לא שכנעו את ממשלת נתניהו-בן גביר שחיי החטופים חשובים יותר מ"הניצחון המוחלט" המיוחל. להפך. עצם הדרישה לעסקה עם חמאס תמורת שחרור החטופים הוצגה בידי דוברי הימין כמו סמוטריץ' כמסכנת את הביטחון הלאומי.

אבל העובדה שקלף החטופים הולך ומאבד מכוחו, שמספר החטופים החיים הולך וקטן, ושלמרבה הזוועה אפשר לדמיין מצב שבו איש מהם לא יישאר בחיים אם המלחמה תימשך עוד זמן רב – כפי שמנבא יעקב עמידרור, ראש המל"ל לשעבר ומקורב לנתניהו – לא גורמת לחמאס לוותר על הדרישות שלו.

לא נראה שגם הלחץ האמריקאי להסכים למתווה של ביידן עושה רושם על חמאס. הם ממשיכים לדרוש מהאמריקאים ערבויות ברורות שישראל תקיים את ההסכם ולא תחדש את המלחמה ברגע שנראה לה. הדברים שאמר שר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, בקטאר שלפיהם "ישראל קיבלה את ההסכם, חמאס לא" – שבלינקן עצמו יודע שהם שקריים, שכן כפי שהראנו קודם אין סיכוי שממשלת ישראל תאשר את מתווה ביידן – מעידים יותר על כך שארה"ב בלחץ מאשר שחמאס בלחץ.

אין ספק שחמאס רוצה הפסקת אש קבועה, נסיגה ישראלית מלאה, שיבה של העקורים ותחילת שיקום הרצועה. המכות שהוא ספג והסבל שאין לו תיאור של תושבי עזה דורשים זאת. גם הקולות העולים מעזה נגד ההתנהלות של חמאס מן הסתם דוחפים אותו לסיום המלחמה. אבל ייתכן שבחמאס מאמינים היום שהקלף החזק שלהם כדי להשיג את המטרה הזו הוא לא החטופים, אלא המשך הלחימה בעזה. ייתכן שהם סבורים שהמשך המלחמה מאיים על ישראל יותר מאשר הוא מאיים על חמאס.

ארגון גרילה שהולך ומשתכלל

בימים האחרונים הצבא מנסה לשווק לציבור – בפעם המי יודע כמה מאז שהחלה הפלישה הקרקעית בתחילת נובמבר – את הגרסה כי עם חיסול אחרוני הגדודים של חמאס ברפיח, "הזרוע הצבאית של חמאס הוכרעה". בתוך ענני התעמולה משני הצדדים קשה לדעת מה באמת מצבו של חמאס, אבל ברור שהוא עדיין מתפקד ככוח צבאי. רק בשבוע האחרון, 16 חיילים נהרגו בארבע תקריות שונות ברצועה – שלוש ברפיח ואחת בעזה.

חמאס פרסם השבוע סרטון בן שבע דקות על התקרית שבמהלכה נהרגו שני חיילים ממטען שפגע בטנק ליד כיכר נאבולסי, בדרום העיר עזה, ליד הים, אזור שנמצא בשליטה ישראלית מלאה כבר חודשים ארוכים. מהסרטון – המתעד את הנחת המוקשים, את רגע הפיצוץ, את הכוחות הישראליים המוזעקים למקום, את ירי המרגמות של חמאס עליהם, ואת פינוי הנפגעים במסוק – חמאס נראה כמו ארגון גרילה שהולך ומשתכלל לכיוון גרסה עזתית של חזבאללה, ולא כמו ארגון בקריסה. המשך המלחמה עלול רק לשכלל אותו יותר, כפי שאכן קרה לחזבאללה מול הצבא הישראלי בלבנון.

קשה לא לקשור בין אי ההצלחה של הצבא לחסל את היכולת הצבאית של חמאס לבין הקרע ההולך ומעמיק בין הצבא לממשלה. בעוד בצבא מדברים על סיום הפעולה ברפיח בשבועות הקרובים וחזרה למודל של פשיטות לשטח הרצועה (כמו לפני כחודש בג'באליה או בזייתון), נתניהו מדגיש שהוא רוצה מלחמה מתמשכת. בישיבת הממשלה השבוע אמר נתניהו כי ישראל היא "מדינה עם צבא ולא צבא עם מדינה", ומקורבו יעקב ברדוגו כתב כי "הקונספציה החדשה" של הרמטכ"ל הרצי הלוי היא "השארת שלטון חמאס בעזה".

סביר מאוד להניח שחמאס מאמין שהקרע הזה הוא תוצאה של המשך הפעולות הצבאיות שלו נגד הצבא הישראלי ברצועה, ולפיכך הוא ישמח להעמיק אותו. דוברי חמאס מדברים שוב ושוב על ה"ההתפוררות" בתוך החברה הישראלית כאחת ההצלחות הגדולות של מתקפת 7 באוקטובר, וקרע כזה יכול להיחשב כביטוי מובהק של ה"התפוררות" הזו.

דווקא בגלל הכוח העצום וחסר האבחנה שישראל השתמשה בו בעזה, נראה שהיא איבדה את כוח ההרתעה שלה מול חמאס. היא כבר לא יכולה לאיים בהרג המוני, כי היא כבר הרגה כ-40 אלף איש; היא לא יכולה לאיים בהרס התשתיות, כי רוב הרצועה כבר הרוסה ויותר ממיליון איש נעקרו מבתיהם; היא כבר לא יכולה לאיים במיטוט מוסדות השלטון בעזה, כי הם כבר לא מתפקדים; היא כבר לא יכולה לאיים בכיבוש רפיח, כי היא כבר כבשה את רובה.

ישראל עדיין יכולה לאיים בהרעבה נוראה יותר מזו הנוכחית, אבל בחמאס מן הסתם מבינים שהלחץ האמריקאי והעולמי, וההליכים בשני בתי הדין הבינלאומיים בהאג, מדללים את האיום הזה. איום הגירוש ההמוני, שהיה תלוי באוויר בשבועות הראשונים למלחמה, כבר התפוגג, ונראה שישראל השלימה עם כך שגם אם כמה עשרות אלפים יעזבו, עדיין יישארו ברצועה יותר משני מיליון פלסטינים.

המשך הלחימה הוא כמובן הרסני לפלסטינים שמנסים עדיין לשרוד בעזה, נאבקים ברעב, במוות היומיומי, בחוסר ביטחון במובן הכי עמוק שלו. אבל בהנחה שהמסרים ששלח יחיא סינוואר ופורסמו ב"וול סטריט ג'ורנל" הם אמיתיים, סינוואר מסתכל רחוק יותר, לעבר מלחמות שחרור כמו בווייטנאם או באלג'יריה. עשרות אלפי ההרוגים בעזה, הוא כתב, הם "קורבנות הכרחיים", שמותם "יחדיר חיים בעורקי האומה הפלסטינית ויביא לה כבוד ותהילה". "הישראלים בדיוק היכן שאנו רוצים שיהיו", הוא כתב. כלומר, במלחמת התשה בעזה.

ממשיכים ללכת עם הראש בקיר

אבל סביר שבעיני חמאס, האיום המרכזי שהמשך המלחמה בעזה מציב בפני ישראל הוא הפוטנציאל שלה להעצים את העימות עם חזבאללה למלחמה של ממש. אם נזכור שב-6 באוקטובר חמאס היה ארגון צבאי לא גדול, נצור בתוך רצועת אדמה שישראל שולטת בה מכל הכיוונים, מסתכל על עולם ערבי שהולך ומתפייס עם ישראל למרות המשך הכיבוש, הרי הסיכוי למלחמה אזורית "למען העניין הפלסטיני" הוא דילוג עצום קדימה.

הסיכוי הזה, ללא ספק, נראה הרבה יותר ממשי בשבועות האחרונים. ולאור הנזק שחזבאללה הצליח להסב בשמונה וחצי החודשים האחרונים, התוצאות של מלחמה רחבת היקף בלבנון, כולל אפילו ניסיון ישראלי לכבוש חלקים מדרום לבנון, עלולות להיות הרסניות לישראל.

"כדאי שהציבור הישראלי יידע כי על פי כל ההערכות, מלחמה כוללת בחזבאללה (שאיראן ושלוחותיה מן הסתם יצטרפו אליה)", כותב אלוף במילואים יצחק בריק ב"הארץ", "פירושה בין 5,000 ל-10,000 ישראלים הרוגים לפחות; כ-4,000 טילים, רקטות וכטב"מים ביום; תל אביב וחיפה הרוסות לחלוטין; תחנות כוח, תחנות התפלת מים ותשתיות לאומיות חרבות; הרס מוחלט של המדינה; קריסת הכלכלה; ובריחה של כל מי שיכול להרשות לעצמו מגיא ההריגה שנקרא ישראל". בריק מינה את עצמו לתפקיד נביא זעם, אבל אם בחמאס קוראים אותו, ואין סיבה מיוחדת שלא יקראו, הם ודאי מרגישים שבכך שהם ממשיכים את המלחמה בעזה, הם נמצאים בדרך הנכונה.

רבים מהישראלים חוששים מהמסלול שהמשך המלחמה בעזה מוביל אליו. לפי סקר אחרון של מכון "אקורד", 65% מהישראלים מעדיפים להגיע להסדר לסיום המלחמה בעזה והחזרת החיילים, לעומת 35% שמעדיפים את המשך הנוכחות הצבאית שם וחידוש ההתנחלויות בה.

אבל לנתונים האלה אין כרגע השפעה פוליטית. ממשלת הימין עדיין נהנית מרוב בכנסת, והיא נחושה להמשיך במלחמה, אם מסיבות פוליטיות – כלומר החשש לאבד את השלטון בבחירות חדשות שיתקיימו די בוודאות אם תוכרז הפסקת אש; או מסיבות אידיאולוגיות – האמונה שמדובר בהזדמנות חד פעמית לממש את "תוכנית ההכרעה" המפורסמת, ולהסיר סופית את האיום במדינה פלסטינית.

הצבא אולי יותר מסויג, ומוכן להפסקת המלחמה בתנאים מסוימים, אבל גם לו קשה לצאת מהמלכוד שהוא טמן לעצמו: האמונה העיוורת שה"הרתעה" הישראלית מושגת אך ורק על ידי הפעלת כוח, ואם הצד השני לא הורתע מספיק, צריך להפעיל עוד יותר כוח.

"צה"ל שכח את ייעודו האמיתי: להגן על אזרחי המדינה. נראה שמשימה זו פשוט לא מעניינת את צה"ל", ציטט יוסי מלמן ב"הארץ" מדברי בכיר לשעבר במערכת הביטחון. מדינת ישראל, אמר עוד המקור, נמצאת ב"סחרור בלתי מבוקר". ישראל, כתב אתמול פרשן "ניו יורק טיימס" תומאס פרידמן, הנחשב מקורב לנשיא ביידן, "נמצאת בסכנה קיומית".

הקואליציה בישראל מקרטעת. חוק הרבנים שנפל, חוק הגיוס שכרגע גם הוא לא צפוי לעבור, ההפגנות המתעצמות והדיכוי המשטרתי המתגבר הם כולם סימנים של חוסר יציבות. חמאס וחזבאללה הצליחו ללא ספק להתיש את ישראל, ולקרב את הציבור להשלמה עם סיום המלחמה. אבל עד שהממשל האמריקאי לא ייצא מהעמדה של חלוקת ציונים לצדדים ויחליט להפעיל את כוחו כדי לכפות הפסקת אש, קשה לראות את סוף המלחמה. בינתיים, ישראל ממשיכה ללכת עם הראש בקיר.