newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השמאל זוכר היטב מה זה אומר להיות יהודי

אסור לנו להסכים, ולו במשתמע, עם הטענה שיש ניגוד בין היהדות לאנושיות וזכויות אדם. מול הברירה לוותר על המסורת או להסכים לפרשנות צרה וגזענית שלה, צריך לומר: היהדות היא זו שרואה את צלם האל בכל אדם

מאת:

כותב אורח: יריב מוהר

היהדות וההומניזם מובנים יותר ויותר כמנוגדים בישראל העכשווית. מבלי להביע דעה או לפרש את כוונתו  של יו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, כשהדהד לאחרונה התבטאות ישנה של נתניהו על השמאל ששכח לכאורה להיות מה זה להיות יהודי, ברור כי התבטאות זו שוב הציפה לשיח הציבורי את הסוגיה, את המשוואה המצערת והכוזבת: לכאורה היהדות היא עניין המנוגד למי שרואה כל אדם כשווה.

לפחות יש בסערה הציבורית משום פתח והזדמנות לדבר על הנושא.

למצער, באקלים הנוכחי בישראל, ערכים הומניסטיים מזוהים רק כאוניברסליים וכשמאלניים. בעבר הייתה להם יותר דריסת רגל בכל קצוות הקשת הפוליטית, והייתה הבנה רבה שערכים אלו קשורים אדוקות הן ליהדות כדת ותרבות, והן לניסיון ההיסטורי של היהודים כעם נרדף וכמיעוט מופלה.

> לא "ערכים יהודיים", אלא העדפת האינטרס היהודי על פני האזרחי

"הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם", השמאל זוכר בדיוק איך זה להיות יהודי. הומלס בתל אביב, 2011 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

"הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם", השמאל זוכר בדיוק איך זה להיות יהודי. הומלס בתל אביב, 2011 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

בשנים האחרונות, ביתר שאת, פוליטיקאים רבים מלבים את המשוואה הקלוקלת הזאת, ומדברים בשפה יהודית כדי להנמיך ערכים הומניסטיים ולקדם חשד והסתגרות, שלא לומר אטימות והתנערות, מול זכויות האחר.

הבחירה שלנו

במציאות בה חציו של העם היהודי עדיין חי כמיעוט במדינות הגולה, לא צריך אפילו חוש צדק מפותח או הכרות עם ההומניזם של תורת ישראל כדי להבין שהאינטרס היהודי הוא עולם הנוהג לפי זכויות האדם, ולפי תפישות הומניסטיות. כמובן, רבים מהערכים ההומניסטיים שהונחלו לאנושות מצאו השראה בתנ"ך, ורבים ממאבקי זכויות האדם במערב הובלו בידי יהודים (כולל דתיים אורתודוקסים), והיהדות תמיד כיוונה גם לתיקון עולם.

בהחלט יש גם צד אחר למטבע ואין להתכחש לו: "מי לה' אלי", זעק משה רבינו ביום מתן תורה, והורה לרצוח שלושת אלפים סרבני אמונה מבני ישראל, ובכך ייסד את המסורת בה בשם היהדות מגדירים  אישי הציבור "מי לנו, ומי לצרינו". וכך ראש הממשלה נתניהו בלחישה הפזיזה לאוזני הרב כדורי. שבעים פנים לתורה, אך במה אנו בוחרים? אלו ואלו דברי אלוהים חיים. הכל בתוך המנעד היהודי, והבחירה היא שלנו.

פוליטיקאים מכל קצווי הקשת הפוליטית צריכים לחשוש מהמשוואה המנגידה יהדות להומניזם, או לכל הפחות להפסיק לקדם אותה, ולהיזהר מלאשרר אותה ולו בטעות – היהדות איננה ניגודו של ההומניזם. הרב אברהם יהושע השל, שצעד עם מרתין לותר קינג, לא שכח מה זה להיות יהודי – הוא פעל מתוך יהדותו; מי שדואגים כיום לגר (הלא יהודים החיים בארץ), ליתום ולאלמנה בישראל, לא שכחו מה זה להיות יהודים, הם פועלים מתוך יהדותם. מי שדואגים לעבד שברח מעם אדוניו (להבדיל מאלו המבקשים להסגיר אותו) לא שכחו את יהדותם, הם פועלים מתוך אחד מעיקריה, ולכן מושיטים יד למבקשי מקלט.

ולסיום, גם בקרב מי שזכויות האדם וערכים הומניסטיים יקרים להם, יש מי שנופלים לעיתים למשוואה הזו, מקבלים אותה, ורק אומרים: אם יהדות שווה ללאומנות ושבטיות, לעיתים גזענות, אז זהותי היא אנטי-תזה לכך.

שיח ציבורי שבו אתה צריך לבחור בין התנכרות למורשת, ובין תמיכה בפרשנות צרה, לאומנית וגזענית לאותה מורשת – הוא שיח רע ומעוות. המורשת שלנו, לצד מקורות רעיוניים אוניברסליים, יכולה לספק תימוכין רבים מספור לעמדה הרואה את צלם אלוקים בכל אדם.

יריב מוהר הוא מנהל מחלקת תקשורת ברבנים למען זכויות האדם (הטור לא בהכרח מייצג את תפיסות הארגון).

> הריאליטי של ביבי יורד מהפסים ועם ישראל צופה מהופנט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf