newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השרים עושים פרובוקציות והתקשורת מאתרגת אותם מימין

כשהתקשורת איתרגה את אריאל שרון, אמרו שזה משום שהיא שמאלנית ורוצה שיבצע את תוכנית ההתנתקות. האמת שהתקשורת פשוט נופלת בפח ונגררת. התוצאה היא שהתקשורת נותנת חיזוק לחוק הלאום מימין

מאת:

הטור הזה (כמעט) לא ידבר על חוק הלאום, חוק מקומם ככל שיהיה. הטור גם (כמעט) לא יזכיר את הפרובוקציות היומיומיות של מירי רגב או את דברי החנופה של בנימין נתניהו לימין הקיצוני. הטור הזה יבקש מקוראיו להפסיק לעשות זאת גם.

כאשר אריאל שרון קידם את תכנית ההתנתקות בשנת 2005, התקשורת התגייסה לטובתו במהלך שזכה לכינוי 'אִתרוג'. אמנון אברמוביץ' טען כי "שרון הוא היחיד שיכול לעשות את ההתנתקות, לכן אני חושב שצריך לשמור עליו כמו על אתרוג, גם עם קופסה אטומה, גם עם ספוגית וגם עם צמר גפן". התחושה היתה שהתקשורת נותנת לשרון לקבוע את סדר היום ואינה מעוניינת להפריע לו להשלים את התכנית, גם אם התכנית הזו היתה ספין שנועד להשכיח מהציבור את החשדות הפליליים נגד ראש הממשלה.

ההסבר הרווח היה פוליטי: התקשורת שמאלנית ומעוניינת להגן על מנהיג שמקדם פינוי התנחלויות. הסבר אחר היה דווקא מסחרי: בהתייחסה לעניין זה, טענה אילנה דיין כי "התקשורת היא כמו קייטרינג: העם עייף, רוצה שקט, גם אנחנו, ואנחנו נותנים לו את מבוקשו, בדיוק כמו שהתקשורת נותנת לצופים תוכניות מציאות ודוגמניות להירדם מולן בלילה. לא כי היא שמאלנית".

מירי רגב נואמת. במקום להתעלם, התקשורת משחקת את המשחק שלה (צילום: יוסי זלינגר / פלאש90)

מירי רגב נואמת. במקום להתעלם, התקשורת משחקת את המשחק שלה (צילום: יוסי זלינגר / פלאש90)

סערת חוק הלאום של קיץ 2018 מוכיחה שההסבר של דיין היה הנכון. מה שאנו עדים לו בשנים האחרונות, ובקיץ האחרון ביתר שאת, הוא תקשורת מרכזית שמאתרגת את ההנהגה – אלא שהפעם האתרוג הוא מימין, ולא משמאל. הרי אין דבר שממשלת הימין הזו, שלא עשתה ולו צעד מדיני אחד מאז כינונה, יכלה לייחל לו יותר מאשר דיון מחודש – ולמעשה נעדר כל משמעות פרקטית – בשאלת יהדותה של המדינה (שגם איננה באמת מוטלת בספק). בכך שהיא מאמצת בחום את ה'סערה' הדרמטית הזו, כמו 'סערות' רבות אחרות, התקשורת מאפשרת לימין לקבוע את סדר היום התקשורתי, ובכך היא מועלת בתפקידה בדיוק כשם שמעלה בו בשנת 2005. כאשר היא נותנת במה מרכזית לפרובוקציות מכוונות, היא מסייעת לימין לא רק להסית כלפי אוכלוסיות שלמות בישראל, אלא גם להסיט את השיח הציבורי למקומות שנוחים לימין בכלל ולפוליטיקאים מסוימים בפרט.

ברור לחלוטין כי חקיקתו של חוק יסוד שנוי במחלוקת הוא אירוע שיש לסקר בהרחבה. ועדיין, מדי יום התקשורת נגררת, וכולנו אחריה. היא נגררת אחרי מירי רגב כאשר היא ממהרת לתת כותרת ראשית לאמירתה האווילית כי "זה שהשמאל חבר לערבים זה אבסורד. אני בטוחה שרבין (ראש הממשלה אשר הוביל קואיליציה אשר נשענה על תמיכת המפלגות הערביות – א.כ.) מתהפך בקברו"; בדיוק כשם שהיא נגררת כאשר היא מעניקה לרגב כותרות ראשיות ללא הרף, אף על פי שידוע כי כל איומיה לשלול תקציבים ממוסדות תרבות מסיבות שקשורות לתכנים אמנותיים הם איומי סרק חסרי תוקף חוקי. רגב רוצה לדבר? שתדבר. התקשורת אינה חייבת לסקר אותה כל עוד היא אינה מובילה מהלך בעל ערך חדשותי. וכאשר היא מסקרת את הפרובוקציות שלה, עליה להכיר בכך כי יותר מאשר היא מספקת מידע, היא למעשה משתפת פעולה עם קמפיין הבחירות הפנימיות של רגב לרשימת הליכוד לכנסת הבאה.

כי האמת היא שחברי כנסת ושרים מימין החלו להתנהג כמו חבורת ילדים שמציקים כדי למשוך תשומת לב. הם יוצאים באמירות חסרות כל בסיס ונטולות כל הבנה – וממש לא בהכרח מתוך טיפשות – על מהי דמוקרטיה, מהו תפקידו של בית המשפט העליון, או מהו תפקידה של מדינה. ואילו אנחנו משחקים לידיהם כשאנחנו עונים להם, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו עושים את זה בלעג או בביקורת שמסבים לנו רגע של נחת. אמנם, כפי שטענתי בטור קודם, עם טעויות והטעיות חשוב להתמודד על ידי בדיקת עובדות והעמדת דברים על דיוקם. אבל כמו עם ילדים, לפעמים עדיף פשוט להתעלם.

כל זה נכון במיוחד כאשר התקשורת עצמה נתונה להתקפות פוליטיות חסרות תקדים. ערכים של איזון, אובייקטיביות וסיקור הוגן הם הכרחיים לדמוקרטיה, בדיוק כמו חופש ביטוי לכולם, ימנים ושמאלנים כאחד. אבל בעידן שבו נדמה כי יש כאלו שהפסיקו לשחק לפי הכללים הישנים, גם כלב השמירה צריך להתחיל לנשוך בחזרה.

ד"ר אלעד כרמל הוא פוסט-דוקטורנט החוקר תיאוריה פוליטית והיסטוריה של רעיונות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf