newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התארגנות עובדות המין נגד חוק ההפללה היא מאבק מעמדי

עובדות המין, שיפגינו מחר נגד הפללת לקוחות הזנות, מסרבות שיסתכלו עליהן מלמעלה, כקורבנות של טראומה וכ"כתם מוסרי". המאבק שלהן קורא תיגר על כל הסטריאוטיפים שאנחנו מכירים. הן ראויות לפרס

מאת:

בחירת אנשי השנה מגלמת תפיסת עולם פטריארכלית הרואה במנהיגים והיררכיה בסיס לסדר החברתי. פמיניזם, בעיני, זה לצאת נגד השיטה, נגד ההיררכיה, נגד עצם זה שצריך בכלל היררכיה. במקום אשת השנה אנחנו צריכות לציין את אחיוּת השנה – סיסטרהוד. כי כשנשים נאבקות למען עצמן דרך ברית סולידרית, הן מערערות על יסודות הפטריארכיה בעצם ההתארגנות והצורה של המאבק. רוצות לחפש מאבק פמיניסטי להצטרף אליו? חפשו סיסטרהוד.

סיסטרהוד השנה שלי זה מאבקן של עובדות המין/נשים בזנות (חלקן מזדהות כעובדות מין, חלקן כנשים בזנות) – מאבק שצמח מהשטח דרך אחיוּת מעוררת השראה ופורצת גבולות. המאבק שלהן חותר תחת כל הסטריאוטיפים ששוכנענו להאמין שהם מגדירים את "הזונה". הנשים הלוקחות חלק במאבק הזה לא רק מסרבות להיות קורבנות, אלא הן יוזמות פעולות באופן אקטיבי, למרות מכשולים אדירים. הן כותבות לחברות כנסת, פונות לתקשורת, מארגנות הפגנה, מחפשות עובדות מין אחרות כדי ליידע אותן על מה שקורה ולהזמין אותן להצטרף למאבק. הן מושיטות יד זו לזו, ועוזרות אחת לשניה לחצות חומות של הדרה, השתקה ונישול. והן עושות זאת בעצמן, ביוזמתן.

תכלס, אין להן ברירה. את מספר התומכות במאבק שלהן שאינן עובדות מין אפשר לספור על יד אחת. הן יוזמות פעולות בזירה הציבורית והפוליטית ודורשות שקולן יישמע ושישתפו אותן בחקיקה שתשפיע עליהן. אך הן גם מערערות על נרטיב הזונה כתוצר פתולוגי של פוסט-טראומה, לא רק בהתעקשות שלהן על כך שהן נורמליות ולא זקוקות לשיקום, אלא בכך שהן פועלות מתוך סולידריות ודרך פעולה משותפת. האחיוּת הזאת מנוגדת לחלוטין לדימוי הזונה כקורבן המוגדר רק דרך החוויה הפוסט-טראומטית שמאפשרת קיום של אטום בודד הכלוא בסבל. התארגנות עובדות המין לפעולה משותפת חושפת תודעה אחרת לחלוטין – תודעה של מעמד.

כך מסיטים את הדיון מסוגיות של אי-שוויון, מהעובדה שהעדר קורת גג בטוחה דוחף אלפי נשים לזנות ומכך שדיור ציבורי הוא המפתח לצמצום כמות הנשים בתעשיית המין

דרך האחיוּת שהן יצרו נחשפת לא רק התגבשות של תודעה מעמדית אלא גם מפת ההדרה הישראלית כולה – נגד טרנסיות, נגד ערביות, נגד מהגרות, נגד אמהות יחידניות – נגד כל מה שהוא לא לבן והטרונורמטיבי. כך, מתחיל להתפזר מסך העשן הניאוליברלי ואפשר לראות את ההקשר הפוליטי-חברתי-תרבותי שבו הצטלבות דיכויים מסלילה וכולאת נשים בעוני. הסלידה של חברות הכנסת מעובדות מין/נשים בזנות, שלא ממלאות את תפקיד הקורבן, משקפת, בין היתר, פחד מההכרה בעוני כעניין מערכתי ומלקיחת אחריות. יש רציונל כלכלי ברור להתמקדות בהיבטים פליליים ופתולוגיים של הזנות, ומהם נגזרים הפללה, פתרונות למצבי חירום כשיקום, וחינוך כמניעה. כך מסיטים את הדיון מסוגיות של אי-שוויון, מהעובדה שהעדר קורת גג בטוחה דוחף אלפי נשים לזנות ומכך שדיור ציבורי הוא המפתח לצמצום כמות הנשים בתעשיית המין יותר מכל חוק הפללה, וזאת מבלי לפגוע בעובדות המין עצמן. האקסיומה של זונות=פוסט-טראומה היא תמצית המוסר הניאוליברלי.

חוק ההפללה מתעלם מהמצוקה של הנשים בזנות. אשה בזנות בתל אביב (פלאש 90)

חוק ההפללה מתעלם מהמצוקה של הנשים בזנות. אשה בזנות בתל אביב (פלאש 90)

זכות גדולה נפלה בחלקי ללוות עובדות מין בחלק מהמפגשים והדיונים בכנסת. זכיתי לחזות באומץ נדיר, אומץ הבא לידי ביטוי כשאישה הנלחמת על חייה לא מוכנה לוותר על האמת שלה. במעגלים שאני לרוב מסתובבת בהם לא יוצא לי לראות דברים כאלה. ככה זה כשאת לבנה פריווילגית, נורא קשה לצאת נגד המערכת והמוסדות שמכוננים אותי כפריווילגית. בשבילנו, הפריווילגיות, לא מספיק להחליף משקפיים כדי לראות את המציאות שלא דרך ההגמוניה. זה דורש שנעקור את העיניים וזו דרישה כמעט בלתי אפשרית.

הדיונים בכנסת היו נוראים. עובדות מין ישבו והקשיבו לדברים קשים מאד שנאמרים עליהן, לרוב ללא יכולת להגיב. תיארו אותן ככתם מוסרי על פני החברה, כתופעה פתולוגית שיש למגר. (לא, אף אחד לא שם לב לאירוניה שחברי כנסת מתארים אחרים ככתם מוסרי). למרות הדברים הקשים מאד שנאמרו שם, למרות שלא רצו לראות אותן או לשמוע אותן, הן לא ויתרו והתעקשו לדבר. לא רק התעקשו לדבר אלא אף יותר מזה. הן התעקשו לומר את האמת שלהן, כפי שהיא, וסירבו להתאים את החוויה שלהן לתבניות שלנו, המאפשרות קול לעובדת מין רק כקורבן, גם לא בשביל לזכות במבט סימפטי מצד בעלי השררה או בעלות בריתם הפמיניסטיות.

"האישי הוא הפוליטי" הפך לסיסמה שחוקה מדי עבור אנשים רבים מדי, במיוחד כשהאישי הוא הון פוליטי והוא נעשה על ידי מחיקת האישי של "האחרת", ודה-פוליטיזציה של האחרוּת שלה – מחיקת כל צירי הדיכוי שהפכו אותה "לאחרת" בחברה הישראלית. ביום שלישי האחרון, האישי הפך לזעקה פוליטית שלא ניתן היה להתעלם ממנה, למרות המאמץ להשתיק. נשים שהחברה והמדינה דחקו לשוליים עלו לכנסת, לדיון בוועדת חוקה, כדי למחות נגד חוק ההפללה, נגד ההשתקה ונגד הדיכוי. הן באו לדרוש תיקון. עמדו שם יחד, ערביות ויהודיות, ילידות הארץ ומהגרות, טרנסיות וסיסג'נדריות, צעירות ומבוגרות, אמהות ורווקות. אחיות לדיכוי ולמאבק. מול הציניות, הלב האטום ושפלות הרוח של נבחרי העם זהרה שם אחיוּת אמיצה של נשים גדולות מהחיים, עם זעם טהור – חומר הגלם של צדק חברתי.

ביום שני, ה-31.12, חוק ההפללה עולה לקריאה שניה ושלישית במליאת הכנסת. עובדות מין רבות רואות בחוק עליית מדרגה במדיניות שיטתית של דחיקתן לשוליים, הסללתן לעוני, והעמקת הסטיגמות נגדן. כבר היום הן חוות עלייה באלימות כתוצאה מהשיח על החוק. מחר, הן יעלו לכנסת להשמיע את מחאתן ולדרוש זכויות וייצוג, "לא עוד עלינו בלעדינו". במפגש חירום אתמול בערב, טרנסיות שנזרקו מהבית ולא הצליחו להקלט בשוק התעסוקה הטרנספובי אמרו כי "המדינה משעבדת אותנו לזנות". הן רואות בחוק גזר דין מוות. הן הכריזו על מאבק כפול – מאבק נגד חוק ההפללה ובו זמנית מאבק למען זכויות ומשאבים שיאפשרו לכל אחת קיום בכבוד. "אנחנו נלחמות על החיים שלנו, ואנחנו נלחמות בשביל הדור הבא, שהן לא יצטרכו לחיות כמונו". הדרישה של עובדות מין לתיקון היא דרישה לצדק חברתי ומגדרי. ותיקון עולם מתחיל בסולידריות, באחיוּת. התייצבות לצידן במאבקן היא צו השעה.

נילי גורין היא פעילה יחד עם עובדות מין

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf