"ישראל לא הרעיבה את עזה בטעות, היא ידעה מה היא עושה"
אלכס דה ואאל, מומחה בינלאומי לרעב המוני שחקר את הנושא במדינות רבות, אומר שהמצב בעזה ייחודי, מכיוון ש"אם ממשלת ישראל היתה אומרת: 'לכל ילד ברצועה תהיה ארוחת בוקר מחר', זה היה יכול לקרות". לדעתו, זה מעלה את הסיכוי להרשעת ישראל בג'נוסייד. ראיון
"הרעבה אינה רק חוויה ביולוגית אישית, אלא תופעה חברתית". אלכס דה ואאל (צילום: U.S. Institute of Peace, CC BY 2.0)
אלכס דה ואאל, אנתרופולוג בריטי, הקדיש את חייו לחקר תופעת הרעב ההמוני ונחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם בתחום. בראיון ל"שיחה מקומית" הוא הסביר איך רעב קורע חברות מבפנים, מדוע החוויה הבסיסית שאנשים מורעבים חוזרים עליה היא השפלה, ולמה המדיניות הישראלית במשך חודשים של עצירת והגבלת מזון לעזה – בניגוד לדעת כל המומחים, שכעת מובילה למוות יומי של ילדים מרעב ותת-תזונה – מעלה את הסיכויים לכך שבית המשפט לצדק (ICJ), שדן בשאלה אם ישראל ביצעה ג'נוסייד, ימצא את המדינה אשמה בכך.
אתה חוקר את נושא ההרעבה מאז שנות ה-80, בסודאן, באתיופיה, בסומליה ובמדינות רבות אחרות. המקרה בעזה שונה מהמקרים האחרים שאתה מכיר?
"כל מקרי הרעב ההמוני הם לחלוטין או כמעט לחלוטין מעשה ידי אדם. אחד מהמקרים הכי חמורים שיש לנו בעולם כיום, שאני מכיר היטב, זה אל-פאשיר בצפון דארפור בסודן. האוכלוסייה שם, במחנה העקורים זמזם, נתונה למצור ולקרבות בלתי פוסקים, באופן שמזכיר את עזה. אבל בסודן, גם אם הצדדים הלוחמים – כוחות התמיכה המהירה, הצבא הסודני ובני בריתו – יסכימו השבוע להפסקת אש ולהכנסת סיוע הומניטרי, מבחינה לוגיסטית יהיה קשה באופן בלתי רגיל להכניס סיוע. שרשרת האספקה נורא ארוכה. ייקח שבועות להכניס משאיות ולהביא מספיק מזון מיוחד לטיפול בתת-תזונה של ילדים, שבועות, אם לא חודשים.
"בעזה המצב שונה: לאו"ם ולארגוני הסיוע הבינלאומיים יש את המשאבים, את התוכנית, את אנשי הצוות, את אנשי הקשר שהם צריכים בשטח. אם ממשלת ישראל היתה אומרת: 'לכל ילד ברצועת עזה תהיה ארוחת בוקר מחר', זה היה יכול לקרות. זה משהו שמייחד את המצב בעזה".
משרד הבריאות בעזה דיווח על 133 מקרי מוות מרעב מאז תחילת המלחמה, 87 מתוכם הם ילדים (נכון ל-27 ביולי). כמעט מחצית מהמקרים האלו קרו החודש. מאה ארגוני סיוע התריעו שאנו עומדים בפני מגיפת רעב המוני. איך אתה מבין את מה שקורה כאן ואת ההידרדרות במצב?
"יש שלושה מדדים שהאו"ם משתמש בהם על מנת להכריז רעב המוני (famine): חוסר גישה חמור למזון, תת-תזונה קיצונית בקרב ילדים ושיעור תמותה גבוה. ברוב המקרים, כמו סומליה וסודאן, המדדים האלו גדלים יחד בהתאמה. ביחס לחוסר גישה חמור למזון, הסף להכרזה על רעב המוני הוא 20%, שזה מזכיר לנו שגם במקרי הרעב ההמוני הגרועים בעולם, בפועל, רק מיעוט גווע ברעב. לכן אי אפשר להגיד: תראה, יש כאן כמה אנשים שפחות או יותר נראים בסדר, אז זה לא יכול להיות רעב המוני. לא מוכר לנו אף מקרה שבו אוכלוסייה סובלת מרעב המוני בצורה שוויונית.
"הנתונים הגבוהים בעזה (סביב חוסר גישה חמור למזון; י"א) הם נדירים, ואחת מהחידות היא מדוע גם המדדים האחרים, תת-תזונה ומקרי מוות, לא עלו כבר בשלב מוקדם יותר. יש להערכתי שלוש סיבות עיקריות מדוע זה לא קרה: ראשית, המבוגרים בעזה מגינים על ילדים, הם מרעיבים את עצמם כדי להגן על הילדים שלהם, שזו תופעה מאוד נפוצה ועזה אינה ייחודית בזה. שנית, האוכלוסייה היתה במצב בריאותי די טוב לפני מלחמת 7 באוקטובר. היו אחוזים גבוהים של התחסנות ואחוזים נמוכים של תת-תזונה. ושלישית, הדבר הקטלני ביותר אינו הרעב, אלא השילוב של רעב ומחלות זיהומיות. זו עובדה אירונית, אבל מפני שעזה היתה נצורה (תחת סגר ישראלי מאז יוני 2007; י"א), יש מחלות זיהומיות שלא חדרו לאוכלוסייה.
"אפשר לזהות את הקריסה של כושר העמידה של האוכלוסייה בעזה". אם וביתה הסובלת מתת-תזונה באוהל שלהן במרכז עזה, ב-26 ביולי 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
"אבל יש רגע שבו הדינמיקה הזו שתיארתי אינה יכולה להישמר עוד, ואני חושב שהגענו אליו. אפשר לזהות את הקריסה – או תחילת הקריסה – של כושר העמידה של האוכלוסייה בעזה. מומחים לאפידמיולוגיה במצבי אסון תיארו את זה בשנות ה-70 בתור הרגע שמים קרים הופכים לקרח. אתה מקפיא מים, והם מתקררים ומתקררים, ואז יש שינוי במצב הצבירה – והם הופכים לקרח".
אחת מהכותבות שלנו בעזה, רווידה עאמר, כתבה טור אישי בשבוע שעבר שנפתח ככה: "אני כל כך רעבה. למילים האלה אף פעם לא היתה את המשמעות שיש להן כיום. יש בהן סוג של השפלה שאני לא יכולה לתאר באופן מלא".
"אתה צריך לראות הרעבה לא רק כחוויה ביולוגית אישית, אלא כתופעה חברתית. סימני הזיהוי של רעב המוני שנעשה בהם שימוש מאז אמצע המאה ה-19 הם חברתיים: אנשים תועים ללא מטרה בחיפוש אחר אוכל, מלקטים מזון מערימות זבל, אוכלים מזון לחיות או מאכלים שהם אסורים, מסלקים את קרובי המשפחה שלהם שבאים לבקש מזון, אוכלים בסתר. אלו הם סימנים לשבירה של טאבואים חברתיים, הרס של המרקם החברתי. הרבה אנשים [בעזה] מדברים על הבושה ועל תחושת ההשפלה. גם אנשים שהיו להם עבודות מקצועיות, בהן יש גישה מסוימת למזון ולפרנסה – אחיות, מורות, עיתונאיות – אומרים היום: 'אין לנו איך להשיג מזון'. אלו סימנים שהמרקם החברתי נשבר".
>> כך מהנדסת ישראל את הקריסה החברתית של עזה
אז מה קורה כאשר מגיעים לנקודה הזאת? מה צפוי לקרות בעזה לדעתך אם המצב לא ישתנה?
"מקרים של מוות ותת-תזונה חריפה יגברו. יש נקודת מפנה שאחריה מקרי המוות מזנקים באופן אקספוננציאלי. בנקודה הזאת, הרבה יותר קשה להחזיר את הגלגל לאחור. מבחינה ביולוגית זה יותר קשה, כי כאשר אדם מגיע לשלב מתקדם של תת-תזונה, גם מבוגרים אבל בעיקר ילדים, אי אפשר לתת לו מזון יבש סטנדרטי. הוא זקוק למזון מיוחד. אחת מהתופעות הטרגיות בשלהי מלחמת העולם השנייה היא שחיילים חילקו את המזון שלהם לשורדים של אושוויץ, דכאו ומחנות ריכוז אחרים, ורבים מהם מתו כתוצאה מהסיבוכים של האכלה מחדש. זה בעייתי במיוחד בקרב ילדים, שיהיו זקוקים עכשיו למזון מותאם.
"הדבר השני שיקרה זו התמוטטות חברתית. ברגע שהמבנים החברתיים שמחזיקים אנשים מתפוררים – כל האי-שוויון ויחסי הכוח בחברה נעשים מוחשיים ובולטים יותר. האנשים שמשגשגים, והאחרונים שנהיים רעבים, הם הגברים החמושים. ויש כאן אירוניה מסוימת, כי אם המטרה של ישראל זה באמת למנוע מחמאס להשיג אוכל, אפשר לעשות את זה רק בתנאי שהמבנה החברתי בעזה מתפקד. כאשר המרקם החברתי מתפורר, אז הסיכוי שאוכל יגיע לחמושים, כולל חמאס, דווקא גדל".
"האחרונים שנהיים רעבים הם הגברים החמושים". חמושים רעולי פנים מאבטחים משאיות עם סיוע הומניטרי שנכנסות לעזה דרך מעבר כרם שלום, ב-19 בינואר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
במרכזי חלוקת המזון שישראל וארה"ב הקימו בעזה, חיילים טובחים בהמונים הרעבים, אנשים רבים אחד עם השני על מזון, מסתערים על משאיות, מן הסתם מי שמוכן להגיע אל מלכודות המוות האלו הם בעיקר גברים.
"בדיוק. הופכים אנשים לחיות. אחד מהקולגות שלי, תום דוננבאום, מקביל רעב לעינוי. אתה הופך את הגוף של האדם לכלי נשק נגדו. כמו שבעינוי אתה מכריח אדם לבגוד בחברים שלו או למסור מידע, ככה רעב גורם לאדם לאבד את כל מה שהופך אותו לבן אנוש. לוותר על כל מה שהופך את החיים לבעלי משמעות. רעב המוני מאלץ אנשים לגנוב, לבגוד זה בזה, לתקוף בני משפחה.
"יש ספר של לידיה גינזבורג, ששרדה את המצור על לנינגרד במלחמת העולם השנייה, שבו היא מתארת איך האנושיות, חתיכה אחר חתיכה, התפוגגה. לא היתה אהבה, היא כותבת, האהבה נעלמה מהעיר כמו המלח. היא מספרת איך באחד הימים היא מצאה סוכריות, ואכלה אותן בלי לחלוק אותן עם אימא שלה, שמתה מרעב. אימא שלה לא היתה נשארת בחיים בגלל כמה סוכריות, אבל תחשוב על עצם המעשה: למנוע מאימא שלך את אחת מההנאות האחרונות שנותרו".
>> המודל הישראלי של סיוע הומניטרי בעזה: משחקי הרעב
בימים האחרונים, כנראה כתוצאה מהלחץ, ישראל הודיעה שתאפשר לירדן ולאיחוד האמירויות לבצע שוב הצנחות של משלוחי מזון בעזה.
"הצנחות אוויריות סובלות מאותה בעיה כמו מרכזי ה-GHF (הקרן ההומניטרית לעזה; י"א): החזק שורד. ה-GHF מבטיחים "חלוקה בטוחה", אבל היא בטוחה רק עד מרכז החלוקה. הם אמרו ביום חמישי שחילקו 2,106,720 מנות, הם יכולים להגיד לנו מי אכל אותם? כמה מהמזון הזה הגיע מנקודת החלוקה לאנשים רעבים? הם יכולים להבטיח שהמזון לא נבזז על ידי כנופיות חמושות? הם בטוחים ששום דבר לא נאכל על ידי חמאס? בניגוד לזה, תוכנית האו"ם לחלוקת סיוע לעזה, שהוצגה לישראל ב-16 במאי, מכילה פירוט יוצא דופן בנוגע לפיקוח על הסיוע עד לנקודת הצריכה שלו: קודים של QR, משאיות מאובטחות, מעקב GPS, בדיקות שגרתיות בקרב בתי אב שמקבלים סיוע. כאשר מסתכלים על ה-GHF, זה מערך סיוע שהוא כמו האכלת ברווזים באגם, עומדים על שפת האגם וזורקים פירורים, ורק החזקים והמהירים ביותר מקבלים את האוכל".
בצווי המעצר שהוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), אחד מהאישומים נגד נתניהו ושר הביטחון הקודם יואב גלנט היו הרעבה. במקביל, בבית הדין לצדק, ישראל מואשמת בג'נוסייד. באיזה אופן ההרעבה של תושבי עזה – בין היתר תוצאה של ההחלטה הישראלית למנוע הכנסת מזון באופן מוחלט בין מרץ למאי השנה ומודל הסיוע הקטלני של ה-GHF – תשפיע לדעתך על סוגיית רצח העם?
"הראיות לפשע המלחמה של הרעבה הן מאוד חזקות. ישראל אינה מכחישה שהיא עושה את זה, היא פשוט מצדיקה את זה, אומרת שיש לכך סיבה. אחד הדברים המעניינים לגבי הרעבה – בניגוד לפשעי מלחמה אחרים – היא שזה לא משהו שאפשר לעשות בטעות. אפשר להפציץ בית חולים בטעות כי המידע היה שגוי או שפשוט טעית. אבל אי אפשר להרעיב בני אדם בטעות כי זה לוקח זמן, ובמהלכו אתה מקבל מידע על המצב ויכול לתקן. המידע הזה היה נגיש לישראל, וכשהיא הכניסה סיוע, המצב השתפר. אם היא מתעלמת מהאזהרות, היא פועלת בידיעה לגבי התוצאה הצפויה.
"בתיק הג'נוסייד ב-ICJ, בית המשפט לא קבע שהתבצע רצח עם, והוא כנראה גם לא יפסוק בשנים הקרובות. אבל החשיבות של ההליך אינה תלויה בפסיקה הסופית: האמנה היא אמנה למניעת ג'נוסייד. המניעה קריטית. בניגוד לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, שהמחויבות היא לא לבצע אותם ולהעניש על ביצועם לאחר מכן, כאן יש מחויבות פוזיטיבית למניעה.
"זאת הנקודה הכי חשובה, שמשום מה הולכת לאיבוד בשיח על הנושא: ברוב תחומי המשפט הפלילי הבינלאומי וזכויות האדם, הדגש הוא על אשמת המבצע לאחר מעשה. כאשר זה מגיע לג'נוסייד, המחויבות היא מניעה. ואם נורות האזהרה דולקות ואתה לא פועל, אז אתה כבר מפר את האמנה. זה מה שבית המשפט פסק בתיק של בוסניה נגד סרביה ב-2007: סרביה הפרה את האמנה, לא כי היא ביצעה ג'נוסייד, אלא כי היא לא הצליחה למנוע אותו (כלומר סרביה הואשמה כמדינה כי לא הצליחה למנוע את הטבח בסרברניצה ב-1995, שהוגדר כרצח עם, ובו כוחות סרבים הרגו כ-8,000 מוסלמים בוסניאקים; י"א).
"בצו הביניים שהוצא ב-28 במרץ 2024, יש פירוט לגבי מה ישראל צריכה לעשות בנוגע לסיוע ההומניטרי. זה צו ביניים שגם השופט אהרן ברק הצביע בעדו. זו מחויבות תחת האמנה למניעת ג'נוסייד. אי העמידה בה שמה את ישראל בסיכון רציני מאוד להיות מורשעת באחריות לביצוע רצח עם, כי היא לא פעלה לפי ההוראות הספציפיות של בית המשפט כדי למנוע רצח עם".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
