כן, שותפות

אורלי נוי ורמי יונס תוקפים במאמרם ("לא, הפתרון איננו שותפות יהודית-ערבית") את הקריאה להקים מפלגת שותפות יהודית-ערבית על מה שנראה כמו חורבות השמאל הישראלי אחרי הבחירות האחרונות. למרות שאני מזדהה עם חלק מהטענות שלהם, השורה התחתונה של המאמר היא בעייתית בעיני, והביקורת על גופי שמאל אחרים היא מוטעית ולעתים אף אינה הוגנת.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

דווקא השותפות היא המעשה החתרני והרדיקלי, כל עוד היא לא באה באופן מלאכותי אלא במסגרת תנועה פוליטית לשינוי. חברי הכנסת איימן עודה, עאידה תומא-סלימאן, מוסי רז, מיכל רוזין ודב חנין בהפגנה נגד חוק הלאום (אורן זיו/אקטיבסטילס)

איפה האלטרנטיבה?

נתחיל עם ההסכמה: נכון שאצל יהודים רבים, גם בשמאל, השותפות כוללת גם איזו הפרדה בין "ערבים טובים" שראויים לשותפות, לבין ערבים לא לגיטימיים. אם תרצו, איימן עודה מול חנין זועבי. הגישה הזו אינה שותפות, אלא הפרד ומשול, והחשדנות של פלסטינים רבים כלפיה מובנת לחלוטין. אבל אני לא חושב שאפשר לייחס את הטענות האלו לכל השמאל, ולראייה ההתנגדות העקבית של מרצ וחלק ממפלגת העבודה לפסילה של בלד או של חברי כנסת מתוכה, או לניסיונות לפגוע בחופש הביטוי של ח"כ זועבי בכנסת האחרונה. המאמר של אורלי ורמי יוצר פה טשטוש מכוון, כאילו שהקמת מסגרת משותפת עם חלק מהפלסטינים היא בהכרח דה לגיטימציה לכל הפלסטינים האחרים. יש מקרים שבהם הטענה הזו נכונה, ויש מקרים רבים שבהם היא אינה נכונה. היא בטח לא יכולה לשמש עילה לפסילת עצם עקרון השותפות.

שנית, הגילוי כאילו מסגרת פוליטית משותפת משכפלת את יחסי הכח בחברה (המוטים מלכתחילה לטובת היהודים, והגברים, והאשכנזים), הוא בכלל לא גילוי. יחסי הכח האלו מתקיימים בכל אתר כמעט, וברור שהפוליטיקה ביניהם. המחשבה שאפשר להחליט לעקוף אותם היא האשליה האמיתית. הפיתרון בעיני הוא מודעות, ויצירת מנגנונים ותרבות שוויוניים ומכילים ככל הניתן בתוך המסגרת המשותפת.

לא הייתי מתעקש על הנקודות האלו, אם הייתי מזהה במאמר של אורלי ורמי גם אלטרנטיבה. אפשר היה לוותר על מסגרות פוליטיות משותפות אם היה לנו מודל שינוי אפקטיבי אחר. את מודל ההפרדה אנחנו מכירים היטב – ואפשר לראות לאן הוא הוביל אותנו. ההפרדה היא הסטטוס קוו. ישראל היא מדינה דו לאומית (בגבולות 48' ו-67' כאחד) מפרידה ומנצלת. השאלה היא כיצד הופכים אותה למכילה, שוויונית וצודקת (בגבולות 67 או 48). לדעתי, דווקא השותפות היא המעשה החתרני והרדיקלי, כל עוד היא לא באה באופן מלאכותי (מפגשי אכילת חומוס) אלא במסגרת תנועה פוליטית לשינוי.

הבטחה מעורפלת לעתיד אוטופי

בסוף המאמר, אורלי ורמי מציעים אלטרנטיבה שאני דווקא די מזדהה איתו – הסולידריות. במסגרת הזו ההובלה היא של הקבוצה המדוכאת, והיהודי/ת מקבלים על עצמם רק את התמיכה וההזדהות עימה. יש מקומות שבהן הרעיון הזה יכול לעבוד. כשבאתי לבלעין זה היה בסולידריות. לא התיימרתי לומר שום דבר על האופן שבו צריך לנהל את המאבק הזה – רק צעדתי בעקבות הפלסטינים. אבל אני לא בטוח שאפשר לבסס תנועת המונים על העיקרון הזה, או מסגרת פרלמנטרית משמעותית.

הסיבה לכך היא שאורלי ורמי דורשים מהיהודים לוותר על הזהות היהודית והישראלית שלהם, מפני שזו זהות "פריווילגית" שמצויה בעמדת כח כלפי הפלסטינים. יש מעט מאוד יהודים שייענו לקריאה הזו. שלא במקרה, אלו דווקא יהיו היהודים הפריווילגיים והחזקים ביותר. בדרך כלל, רק מי שמרגיש ביטחון מוחלט במעמד הכלכלי והתרבותי שלו יכול לוויתורים האלו. יהודים מוחלשים נאחזים ביהדות ובישראליות בתור מערכת ההגנה החברתית והכלכלית שלהם, ובצדק מבחינתם. מי שדורש מהם לבוא עירומים למפגש עם הפלסטינים – תמורת הבטחה מעורפלת לעתיד אוטופי – מציב תנאי סף כל כך גבוה, שההיתכנות המעשית שלו הופכת אפסית. ממש כמו אחוזי ההצבעה האפסיים של יהודים למפלגות פלסטיניות.

בסוף, צריך לזכור שהפוליטיקה נעשית בקרב בני אדם. הייתי ביותר מדי מסגרות שמאל שכל מי שמצטרף אליהן זכה מיד לשלל עלבונות על הנאיביות או לחילופין הריאקציונריות של הרעיונות שלו. וזה מאוד חבל. כי דווקא בתוך המסגרת, ולא בדלת שלה, מתחולל השינוי האמיתי. מי שמתחיל לעבוד עם הפלסטינים ביום יום לומד להבין את המשמעות של זכות השיבה, או את הלגיטימיות של בלד, בדרך שהתיאוריה לבדה לא מסוגלת להסביר. אבל כל זה לא יקרה אם נמשיך בשמירת הסף האידיאולוגית הנוקשה. בהקשר הזה, מוזר שדווקא הכוחות הרדיקליים ביותר מתעקשים על מחזור ההגדרות של "ציוני" ו"לא ציוני", ממש כמו יאיר לפיד והליכוד.

אני אשמח מאוד אם מהבחירות העגומות האלו יצמח ניסיון נוסף להקים מסגרת יהודית ערבית, ולא כל כך אכפת לי איפה: בחד"ש, במרצ, או בקרב חלקים מהמפלגות האלו. לדעתי העלייה במספר המצביעים הפלסטינים למרצ (ובאופן אבסורדי, הירידה במספר היהודים), יוצרת הזדמנות טובה לניסיון שכזה. גם "עומדים ביחד" הם פוטנציאל – ובהחלט לא דומים לקריקטורה שהמאמר צייר. בדבר אחד אורלי ורמי צודקים – הכדור, כמו תמיד כמעט, נמצא במגרש של היהודים.