כשהאקדמיה מתחשבת ברגשות של הסטודנטים היהודים

כשחוששים לפגוע ברגשות הסטונדטים היהודים, פוגעים ברגשות הסטודנטים הפלסטינים. סטודנטים בעברית מפגינים נגד פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן, מרץ 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מתגובת ועד ראשי אוניברסיטאות המחקר (ור״ה) לקמפיין ההסתה של התאחדות הסטודנטים הארצית ניתן היה לחשוב כאילו זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של האקדמיה הישראלית בכלל, ובחודשים האחרונים בפרט, שבה מנוהלת הסתה נגד חברות וחברי סגל לצד ניסיון להעביר חוקים דרקוניים שעניינם השתקה של כל ביקורת על הרצח, ההרס וההרעבה השיטתיים בעזה.

>> הפקולטה למדעי הדיכוי

הלשון של ור״ה הפעם, לשם שינוי, היתה חד משמעית: ור״ה דחה, הביע "שאט נפש" וגינה "בכל לשון את קמפיין שלטי החוצות של התאחדות הסטודנטים הארצית". רוח דומה שרתה על הודעת ור״ה ביחס לחקיקה "נגד תמיכה בטרור באקדמיה הישראלית".

אנחנו מברכות על כל מופע של התפכחות ביחס לתהליכי הפשיזציה, שעוברים על החברה הישראלית היהודית, ותמיד עדיף מאוחר מאשר אף פעם. אך דווקא ברגע זה חשוב לסקור את ההסתה נגד קולות ביקורתיים, באקדמיה ומחוצה לה, ולבחון גם את האופן שבו האוניברסיטאות עמדו מהצד מול הקולות האלה, אם לא שיתפו אתם פעולה ויזמו בעצמן פעולות נגדם. זה קרה אולי משום שהפעם קמפיין ההסתה לווה בשלטי חוצות, שהצליחו לעורר אימה בקרב חברות וחברי האקדמיה הישראלית.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

במהלך חודשי המלחמה, ובחסות הקטל ההמוני ומדיניות ההרעבה וההחרבה, המשך הפקרתם של החטופים, ואי מתן פתרונות לתושבים המפונים מבתיהם – יצאו ארגוני ימין כמו "אם תרצו", "בצלמו" ואחרים בקמפיין מתוזמר נגד אקדמאיות פלסטיניות ויהודיות בישראל, שהעזו להביע עמדה נגד המדיניות הישראלית. חברות וחברי כנסת אימצו את הקמפיין הזה ותבעו את פיטוריהן.

התגובות של האוניברסיטאות נעו בין גיבוי מפורש לטענות המקארתיסטיות הללו ובין התנערות בנוסח "המרצה התבטאה כאדם פרטי", מה שאומר שהאוניברסיטה איננה אחראית. לא רק הנהלות האוניברסיטאות והתאחדויות הסטודנטים התגלו כמשענת קנה רצוץ. גם קולגות הצטרפו להשתלחויות האלה.

הנהלות האוניברסיטאות נבהלו. שלט חוצות בנתיבי איילון בקמפיין של התאחדות הסטודנטים הארצית נגד ענת מטר (צילום: אורן זיו)

בלב ציד המכשפות הזה, כמו בלב הקמפיין של התאחדות הסטודנטים הארצית, הועמדו פרופ׳ נדירה שלהוב-קיבורקיאן וד״ר ענת מטר. דבריה של שלהוב-קיבורקיאן בנוגע לאירועי 7 באוקטובר עוותו לחלוטין, והטענות נגדה התבססו על וידיאו, שנערך כך שייגרם לה להיראות כמי שמכחישה את הפשעים שנעשו באותו היום. דבריה של ד״ר מטר בנוגע לצערה על מותו של האסיר הפלסטיני וליד דקה נבחנו ללא כל הקשר, תוך הסתמכות על הבורות הישראלית-יהודית והאמונה האדוקה של קבוצה זו בצה״ל ובזרועותיו השונות.

בשני המקרים, התגובה של ראשי האוניברסיטאות הרלוונטיות – פרופ׳ אשר כהן בעברית ופרופ׳ אריאל פורת בתל אביב (על אף שיש לציין את ההבדל המשמעותי בין התגובות של שניהם) – היתה כי על הדוברות היה להתחשב ברגשות של הסטודנטים והסטודנטיות, לקחת בחשבון את הלך הרוח הנוכחי, ולהתבטא בהתאם.

הדגש על רגשותיהם של יהודיות ויהודים בישראל אינו לוקח בחשבון את רגשותיהם של סטודנטים וסטודנטיות פלסטיניות, הצופות ברצח השיטתי של בני עמן, ושומעות פוליטיקאים, אנשי תקשורת, וגם אקדמאים ואקדמאיות המבטאות תמיכה חסרת סייגים במתקפה על עזה ובהפרה המתמשכת של זכויות פלסטינים ופלסטיניות שחיות תחת שליטה ישראלית, ישירה או עקיפה. בנוסף, עצם העובדה שהדרישה להתחשב ברגשות יהודים ויהודיות בישראל מגיעה מצד אקדמאים חוטאת לפעולה הבסיסית, שלשמה קיימות אוניברסיטאות: מחקר.

לא הקשיבו לריאיון

מהתגובות באוניברסיטה העברית לריאיון עם שלהוב-קיבורקיאן עולה כי רוב מי שתמכו בהחלטה להשעות אותה מהוראה (ולפני כן בבקשה שתתפטר) לא הקשיבו במלואו לריאיון הארוך שהעניקה, לא הצליחו – גם אם לא הסכימו עם דבריה – לנסות לרגע לשים את עצמם במקומה, ולבחון את דבריה מנקודת מבט מחקרית קונטקסטואלית, ולא רק פוליטית-אישית.

הגדילו לעשות חברי המחלקה לקרימינולוגיה בעברית שהדגישו כי אינם מכירים את הספרות המחקרית שעליה התבססה שלהוב-קיבורקיאן, אך לא חשבו לרגע שמא הבעיה נעוצה בהם, ולא בעצם העובדה שהיא עובדת עם ספרות ביקורתית, דרומית, ילידית ואנטי-קולוניאלית.

רק אחרי המעצר שלה, התעוררו באוניברסיטה העברית. פרופ' נדירה שלהוב-קיבוקיאן בבית המשפט המחוזי בירושלים, אפריל 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

בעוד שלהוב-קיבורקיאן הסבה את המבט אל הזיקות שבין האלימות הברוטלית וחסרת ההבחנה של ישראל ברצועת עזה לאלימות היומיומית שהיא מנת חלקם של פלסטיניות ופלסטינים במזרח ירושלים, העדיפו באוניברסיטה את העיוורון וההדחקה.

הביקורת שהשמיעו פרופ׳ פורת וגורמים אחרים באוניברסיטת תל אביב על הדברים, שכתבה ענת מטר בדף הפייסבוק הפרטי שלה כהספד על מי שהיה עבורה חבר קרוב, היתה שהם היו "מקוממים וחסרי רגישות". חשוב לציין כי מטר פרסמה מאמר הספד נרחב יותר שבו תיארה את התהליך הפוליטי שעבר על דקה, את הקשר שנוצר ביניהם, ואף את חליפת המכתבים ביניהם, מתוך ניסיון להסב את מבטם של הקוראים הישראלים אל העובדה שעבור פלסטיניות ופלסטינים, הפך דקה לסמל לאינטלקטואל ומנהיג פוליטי בעל שיעור קומה, שהתווה דרך למאבק פלסטיני נחוש ולא אלים מתאו בכלא הישראלי.

האמירה שדבריה של מטר היו "חסרי רגישות" רומזת שהיא היתה צריכה להתאים את מה שכתבה לאוזן הישראלית-יהודית. במכתבו של פורת לוועדת החינוך של הכנסת הוא עמד על זכותה של מטר להביע את דעותיה כל עוד אין בהן כדי להסית לאלימות. אולם אולי עדיף היה שיבחן קודם כל בעצמו מדוע בחרה מטר להספיד את מי שנתפס בעיני החברה הישראלית כרוצח. לו היה עושה זאת הוא היה יכול לבקש מהמבקרים ומהמבקרות שהשתלחו בה, איימו עליה, ודרשו את פיטוריה, לחקור את הנושא לפני שהם מתבטאים כפי שהתבטאו. זה לא קרה.

הנהלת אוניברסיטת תל אביב הודיעה שהיא "מגנה ומוקיעה מכל וכל" את דבריה של מטר. אבל חיפוש קצר בגוגל היה מגלה שאין בהם שום חדש. טקסטים שכתבו מטר עצמה, עמירה הס וגדעון לוי, אמרו דברים דומים. המידע היה נגיש ברשת עבור מי שהיה מעוניין בכך, ולא היה שום "חוסר רגישות" מיוחד בפרסומם.

עובדים אצל חברת כנסת

ניתן גם לדמיין (לו נותר עדיין איזשהו דמיון פוליטי בקרב רוב הישראלים היהודים) שבמקום לתמוך בקמפיין של "בצלמו" והתקשורת הישראלית נגד שלהוב-קיבורקיאן ולהביע זעזוע וגועל מדבריה, ראשי האוניברסיטה העברית היו טורחים להקשיב לריאיון אתה במלואו, ואז להזמין את חברות וחברי האוניברסיטה והציבור בישראל לדון בטענותיה. ההפך הוא שהתרחש בפועל.

ראשי האוניברסיטה העברית מיהרו להבהיר לחברת הכנסת שרן השכל, כאילו הם עובדים עבורה ותחתיה, שהם מגנים את דבריה של שלהוב-קיבורקיאן והצהירו שהאוניברסיטה העברית, יותר משהיא מוסד מחקרי, היא קודם כל מוסד ישראלי, ציבורי, ציוני (טענה שהם לא בהם חזרו ממנה עד היום על אף ביקורות מצד חוקרים וחוקרות בעולם, שראו בהצהרה זו אזהרה שלא לשתף פעולה עם העברית שכן אין בה חופש מחקרי).

מקום לסטודנטים פלסטינים. הפגנת שמאל באוניברסיטת תל אביב ביום הנכבה, מאי 2024 (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

בדומה להתעוררות המאוחרת מאוד של ור״ה, גם חברי וחברות האוניברסיטה העברית חיכו עד ששלהוב-קיבורקיאן תיעצר, תיחקר ותוחזק במעצר כדי שיבינו שהשמיים נופלים עליהם ושקרב היום שבו כל קול ביקורתי, לאו דווקא כזה שמבקר את מדינת ישראל אלא אף רק את ממשלתה, יוכל למצוא את עצמו במצב דומה.

מה עומד מאחורי הפער בין תגובותיהם הראשונות של ראשי האוניברסיטאות ובין תגובתם התקיפה לקמפיין התאחדות הסטודנטים הארצית? מה בין הגינוי של דבריהן של שלהוב-קיבורקיאן ומטר בשם התביעה ל"רגישות" כלפי מה שחשים הסטודנטים היהודים, ובין השלילה הגורפת (והמבורכת) של האקט הפשיסטי המפורש של החוק שמציעה התאחדות הסטודנטים, ושאמור לאיים על הנהלות עצמן בקיצוץ תקציבים, אם ימשיכו להעסיק מרצים ומרצות המביעות דעות דומות? העמדת השאלה הזו נראית לנו חיונית, משום שהתשובה לה תסמן את דרכי ההתמודדות הן עם החוק הנוכחי, והן עם התקפות נוספות שניתן לחזות שיבואו.

כדי לענות, צריך להבין מהם תחומי "החופש האקדמי" שעליו יש להגן, ובכלל מהו מקומה של האקדמיה. האם האקדמיה היא סחורה שצריך להתאים אותה לקהל צרכניה ול"רגישויותיהם" (שפירושן – הרגישויות של בעלי הכוח שבהם)? או אולי יש לאקדמיה תפקיד של הוראה ולמידה ושל הנחלת ידע, וכתוצאה מכך מוטל עליה להיאבק נגד מפעל ייצור הבערות, שהתביעות שנעשות בשם "הרגישות" הזו מבקשות לקדם, במקביל לתקשורת המיינסטרים ולגופים אחרים המקדמים את הבערות הזו?

אם נבחר באפשרות הראשונה, הרי שכל עניינו של החופש האקדמי הוא בשמירה על מנהל תקין של המוסדות. לכן, רק חוק כמו זה שהציעה התאחדות הסטודנטים ומתערב בניהול השוטף של האוניברסיטאות, מעורר תגובה תקיפה. אנו דוחות את הגישה הזו. לדעתנו האקדמיה, כמוסד שהאמת וחיפוש האמת אמורים להנחותה, צריכה להיאבק נגד ייצורה של בורות מדעת.

מי שהתריעה כבר לפני יותר מעשור כנגד ההבנה הצרה הזו של החופש האקדמי היתה מטר עצמה: "ה'חופש האקדמי' הנהוג היום הוא החופש שלא לשאול שאלות מטרידות", היא טענה, "יותר משהוא מאפשר לאמת להופיע, הוא מבטיח שגם אם תופיע איש לא ישים אליה לב, ומי שיתעקש לדבר נחרצות בשמה, יוקע מיד כדוגמטי".

האמת היא פוליטית

על מנת לממש את תפקידה של האקדמיה כמוסד ציבורי האמון על הצורך "לשאול שאלות מטרידות" שכן "האמת היא פוליטית", ניסחנו באקדמיה לשוויון מספר כללים מנחים שאנחנו מציעים להנהלות האוניברסיטאות לאמץ במאבק כנגד ניסיונות ההשתקה וכבסיס להגנה על חברות וחברי סגל.

מטרת הקווים המנחים האלה, כתבנו, היא "להגן על החופש האקדמי ועל חופש הביטוי של חברי וחברות הסגל, ולדחות באופן פומבי וברור את המתקפות של אנשי ציבור, ארגונים, רשתות תקשורת והציבור". ביקשנו גם להכיר בזכותם של חברות וחברי סגל להתבטא בנושאים שנויים במחלוקת, כל עוד אין בהם כדי להסית לאלימות ולגזענות.

המטרה עליונה של האקדמיה היא מחקר. סטונדטים באוניברסיטה העברית (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

כתבנו שהשיוך האקדמי של חברות וחברי סגל הוא חלק מזהותן, וכי שימוש בשיוך זה אינו מבטא תמיכה של המוסד בדעה הפרטית של חבר וחברת הסגל. מובן מאליו שאין בהתבטאויות שנויות במחלוקת להוות עילה לפיטורים או פגיעה בתנאי ההעסקה, וכי על המוסדות להיצמד לתקנון המוסד כאשר מתקבלת תלונה על התבטאות שחורגת מגבולות חופש הביטוי. בעוד שמוסד יכול להבהיר שעמדה מסוימת אינה מייצגת אותו, עליו להימנע מגינוי האמירה ו/או הדובר והדוברת.

המוסדות האקדמאיים צריכים להוות סמן מוסרי עבור החברה בישראל. האקדמיה הישראלית, ברובה הגדול, בוחרת לשמור על שתיקה בנוגע למתקפה הבלתי מרוסנת על עזה ותושביה, וחלקים ממנה אפילו מביעים בה תמיכה בלתי מסויגת. גם ההרס השיטתי של מוסדות חינוך וספריות בעזה לא הביא את האקדמיה הישראלית להקים קול צעקה ולומר "עד כאן".

גם אם בחודש האחרון ראינו עצומות שקוראות להפסקת הלחימה ולהכרה במדינה פלסטינית, נראה שהמוטיבציה העיקרית לעצומות האלה היא החשש מהתחזקותו של החרם האקדמי על ישראל, ולא הדאגה לחיי אדם ולזכויותיהם של פלסטינים ופלסטיניות לחיים בשוויון.

אחד מההיבטים של האלימות היומיומית, שעליה הצביעה שלהוב-קיבורקיאן בפודקאסט שאליו התראיינה, היה האופן שבו שולטת ישראל בגופותיהם של פלסטינים ובמניעת הבאתם לקבורה נאותה. הלנת מת הפכה לפרקטיקה מקובלת של שליטה וענישה. גופתו של וליד דקה עדיין נמצאת במקררים הישראליים, ורשויות המדינה מסרבות לאפשר למשפחה להביאו לקבורה נאותה שכן היא רוצה להשתמש בגופתו כ"קלף מיקוח". היינו מצפות שור"ה תקרא למדינה לחדול מהלנת מתים. אולי כך נוכל לדבר על אקדמיה שממלאת את תפקידה.

רוויטל מדר ואבי-רם צורף הם חברי צוות סולידריות סגל באקדמיה לשוויון