למה אלימות הימין מקצינה? בפשטות, כי היא משתלמת
תקיפות המתנחלים נגד חיילים באזור יצהר הן רק חוליה בשרשרת ארוכה של אלימות אנשי ימין נגד המדינה ומוסדותיה לאורך עשורים. בהיעדר אכיפה ראויה והמשך היחס הסלחני כלפי הפורעים, האלימות תתגבר ותקצין
את דבריו המקוממים של ד"ר מוטי קידר, לפיהם לא יגאל עמיר רצח את ראש הממשלה המנוח יצחק רבין – "דברי הבל" כפי שכינה אותם ראש הממשלה בנימין נתניהו – צריך להבין בהקשרם הרחב. סילוף עובדות ופייק ניוז דומים נעשו לפני כשלוש שנים על ידי יו"ר הקואליציה לשעבר דוד ביטן, כאשר אמר שרבין לא נרצח על רקע פוליטי. קו ישר מחבר בין המרפסת בכיכר ציון עליה עמד נתניהו כשלפניו קראו פעילי ימין לרבין "רוצח", "בוגד" והלבישו את תמונתו במדים נאצים, לבין ההפגנה אותה הוביל כשמאחוריו נשאו את ארון הקבורה המיוחל לרבין, לבין חוק הלאום הקובע היררכיה של אזרחויות בישראל, ועד לאירועי הימים האחרונים של ההשתוללות האלימה כלפי כוחות הביטחון ביצהר ובמאחזים בלתי מורשים בשומרון. למעשה, אין בתיאור הקשר הזה חידוש אמיתי – החיבור בין לאומנות, הסתה ושקר לבין גזענות, אלימות והכחשה לא רק קיים מקדמת דנא, אלא גם תואר ונכתב עליו רבות בהקשר הישראלי.
הפגנה נגד ראש הממשלה יצחק רבין, 5 באוקטובר 1995 (פלאש 90)
אך האם מה שמתרחש בשבועות האחרונים ביצהר ובסביבותיה הם אירועים נסיבתיים-נקודתיים ומדוע חוזרות ונשנות תקיפות אלימות של מתנחלים כלפי אותם הגופים שאמונים על ההגנה והשמירה עליהם עצמם במקומות מסוכנים ומוכי טרור? תפיסת התמונה הכוללת של תופעת אלימות המתנחלים כלפי כוחות הביטחון וחשיבה מחודשת על מניעיה מובילות לשלוש תובנות: האחת, אלימות יהודים כלפי כוחות הביטחון איננה תופעה חדשה, אך ביטוייה היזומים, תכיפות האירועים וההסלמה בחומרתם התגברו כולם בעשור האחרון. שנית, בבסיס ההצדקות האידיאולוגיות של הפעילים האלימים עומדת תפיסה המערערת על החוקיות של המדינה. ושלישית, שיקולי תועלת-עלות נלקחים בחשבון בעיני הפעילים האלימים, ומציירים תמונה משתלמת מבחינת המחיר האישי/קבוצתי של הפעולה האלימה לעומת הרווח שבצידה.
בשנים האחרונות, ובמסגרת עבודת הדוקטורט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, יצא לי לראיין עשרות אזרחים מתוך קבוצות מיעוט שונות, אשר השתתפו במחאות כנגד המדינה. המחקר התמקד בזווית הראיה של האזרחים, ושם דגש מיוחד על הסבריהם לחלקם בהתנגשויות אלימות עם כוחות הביטחון אשר התרחשו. מאמר זה מבוסס, בין היתר, על ניתוח ראיונות אישיים עם מתנחלי יהודה ושומרון אשר השתתפו בהתנגשויות אלימות כאלה.
אלימות מתנחלים כלפי כוחות הביטחון: מגמה ולא אירועים נקודתיים
"אני רואה את כוחות הביטחון, בגדול, בתור כלים. רובוטים של המדינה. כלים של המדינה. כלים שלפעמים יהיו לטובתי, לפעמים לא. כמו משחק שחמט" (אדם, שם בדוי, על פינוי גוש קטיף).
ראשית לגבי ההבנה שאלימות כלפי כוחות הביטחון ביהודה ושומרון איננה תופעה ספורדית וחריגה. בזירת המאבק בין המתנחלים לבין המדינה ניתן להצביע על מספר רב של מקרי אלימות בדרגות חומרה שונות לאורך עשרות שנים של סכסוך. התבטאויות לוחמניות כנגד מדיניות הממשלה בנושא פשרה טריטוריאלית בארץ ישראל, נשמעו מיד לאחר מלחמת ששת הימים. להקמת הישוב היהודי בסבסטיה בתחילת שנות ה-70 קדמו שבעה עימותים כושלים של אנשי גוש אמונים מול כוחות הביטחון. תוכנית הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים לוותה בפעילות מחאה נגד השלטון ובעימותים אלימים בין אנשי ימין למשטרה, בעוצמה שלא נראתה כמותה עד אז בארץ.
מתנחלים תוקפים חיילים במהלך פינוי גוש קטיף (פייר טרג'מן / פלאש 90)
הערעור על סמכותה של המדינה בשנים אלה – שנות השיא בפעילות גוש אמונים – בא לידי ביטוי בהפגנות, נסיונות התנחלות חוזרים ונשנים באזורים אסורים, צעדות המונים בשטחים, ומאבקים אלימים עם המשטרה ועם חיילי צה"ל. להסכם השלום בין ישראל למצרים, אשר נחתם ב-1979, התנגדו המתנחלים בכל תוקף. בהתאם להסכם פונה חבל ימית בסיני, למרות מחאה רחבת היקף של משתתפים אשר הגיעו למקום מכל רחבי הארץ. רוב תושבי החבל התפנו מרצון, אך לעומתם, היו כמה פעילים שהתבצרו במקלטים והודיעו כי בכוונתם להתאבד אם וכאשר יחל הפינוי.
הסתה נגד המדיניות הממשלתית התחזקה עם היבחרו של יצחק רבין לתפקיד ראש הממשלה ב-1992, מנהיגותו הוצגה כסכנה קיומית לישראל. הסכמי אוסלו והטבח במערת המכפלה בתחילת שנות ה-90 עוררו סערה ציבורית גדולה, והתסיסו גורמים פוליטיים לפעול כנגד תהליך השלום. תגובה רפה של המנהל האזרחי בעקבות פעולתו של המרצח בחברון הכשירה את האדרתה והרחבתה של אחוזת הקבר המפוארת לזכרו של ברוך גולדשטיין, הממשלה בחרה שלא להתעמת עם אלה המבקשים לעלות לרגל לקברו. מדיניות ממשלת רבין הובילה לדה-לגיטימציה לממשלה ולראשיה. רבין, אשר נרצח בשנת 1995 על ידי איש הציונות הדתית וארץ ישראל השלמה, כונה בהתמדה בוגד, וקללת פולסא דנורא נאמרה מול ביתו וקראה להרגו. גם ראשי הממשלה בנימין נתניהו (בכהונתו הראשונה) ואהוד ברק סבלו מהסתות נגדם ונגד מדיניות ממשלתם. נתניהו הואשם על ידי הנהגת המתנחלים בבגידה בארץ ישראל, ברק סבל מהסתה פוליטית נגדו ונגד מדיניות השלום שהוביל.
הד תקשורתי נרחב להתנגשויות האלימות בין מתנחלים לבין סוכני המדינה נשמע בשלבי היישום של תוכנית ההתנתקות בשנת 2005, במהלך הפינוי של ישובים יהודיים מרצועת עזה וצפון השומרון. למעט מקרים בודדים, הפינוי הכוחני עבר בשקט יחסי. בלימת היכולת הפוטנציאלית לאלימות חריפה יותר התאפשרה בזכות נכונותם של הנהגת המתנחלים לבסס תיאום בדבר כללי המאבק, אשר יצרה ושמרה על מגע, הידברות, ותיאום. שקט יחסי זה לא חזר על עצמו שנה מאוחר יותר, במקרה פינוי המאחז הבלתי מורשה עמונה בשנת 2006. במקרה זה, אלפי פעילי ימין התבצרו על גגות הבתים ותקפו אנשי משטרה וצבא שבאו לפנותם על ידי שימוש באבנים, בקבוקים, מוטות ברזל ובלוקים. המשטרה מצידה עשתה שימוש בכוח רב, ולטענת המתנחלים באלימות מופרזת. במהלך העימות נפצעו כמאתיים איש, מהם כשמונים אנשי צבא ומשטרה ושני חברי כנסת. מאז פינוי עמונה ב-2006 חזרו המתנחלים ליישב את עמונה מספר פעמים וניסיונות לפנותם גררו התנגשויות אלימות, גם כאשר כוחות הביטחון עשו מאמצים נרחבים על מנת לצמצם את השימוש בכוח.
מתנחל מתקיף קבוצה של מוסקי זיתים בכפר בגדה. (צילום: אוליביה פיסטוסי / פלאש 90)
בעשור האחרון, ולצד גידול במספר מתקפות המתנחלים כנגד פלסטינים ורכושם, ניתן לאפיין עליה גם במספר מתקפות מתנחלים כלפי הגופים השונים של כוחות הביטחון. מתקפות אלה משמשות אמצעי להרתיע את הרשויות הישראליות מפני פירוק מאחזים בלתי מורשים. הפעולה הראשונה אשר כונתה "תג מחיר" והופנתה כנגד כוחות צה"ל התרחשה בשנת 2011, כאשר כמאה מתנחלים ופעילי ימין הגיעו לבסיס חטיבת אפרים בשומרון, השחיתו ציוד צבאי, קיללו את החיילים, יידו אבנים ופצעו את סגן מפקד החטיבה. החשיבות של מאורע זה היא בתקדימיותו: בשונה ממקרי עבר ולראשונה, היתה זו התקפה יזומה, מתוכננת ומאורגנת היטב של יהודים כנגד כוחות צה"ל. תקדים תקיפת הבסיס בשומרון, חזר על עצמו בתחילת 2014 בפעילות יזומה נוספת, כאשר מתנחלים מיצהר שבשומרון השחיתו עמדת שמירה של צה"ל בישוב. האירוע התרחש בעקבות התפרעות של מאות מתנחלים, אשר יידו אבנים, הבעירו צמיגים וחסמו כבישים, בניסיון לעצור כוחות של משמר הגבול אשר הגיעו להרוס מבנים לא חוקיים.
בנוסף לאלה, רווחת התופעה של התקפות אישיות כלפי קצינים במשטרה ובצה"ל: מפקד חטיבת יהודה הושמץ על כך שעשה שימוש ביחידת המסתערבים כנגד מתנחלי סוסיא; אתרי אינטרנט גדושים בפרטים אישיים, סרטונים ותמונות של שוטרים המתעמתים עם מתנחלים וקוראים לנקמה בהם; וניתן למנות מספר אירועי פגיעה ברכבים של קצינים בכירים בצה"ל ובמנהל האזרחי. במקרה של אלוף פיקוד המרכז לשעבר, ניצן אלון, הפכה ההסתה לתופעה המונית ומשולחת רסן. זו באה לידי ביטוי באיומים וגידופים, בקריאות לאינתיפאדה נגד אלוף הפיקוד, ובריסוס כתובות נאצה בנוסח: "האלוף של הערבים", "סופם של רשעים קרוב, אתה הראשון", ו"מועל בתפקידו ומפקיר חיי יהודים".
החוברת המחתרתית "דע את זכויותיך", אותה כתב פעיל הימין נועם פדרמן, מפרטת את החוקים והזכויות העומדים לטובת הנחקרים בידי המשטרה והשב"כ, את שיטות המעצר והחקירה, ואת דרכי ההתנגדות המותרים בחוק. בפועל, מהווה החוברת כלי להתנגדות ומאבק, בבחינת מה מותר ואסור להגיד בעת חקירה, למה יש לצפות במהלכה, וכיצד ניתן לא לשתף פעולה עם החוקרים. ראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון, טען שהחוברת "פגעה קשות ביכולות כוחות הביטחון למלחמה בטרור המתנחלים".
על הרקע של רפיון יד ארוך שנים באכיפה ובמיצוי הדין, פשעי שנאה של מתנחלי יהודה ושומרון כנגד כוחות הביטחון הופכים לתכופים יותר בשנים האחרונות. בשליש הראשון של שנת 2014 חלה עלייה ניכרת במספר פשעי השנאה באזור יהודה ושומרון, וכן מעבר לתחומי הקו הירוק. בעקבות גל זה השתלט צה"ל על ישיבת עוד יוסף חי בשומרון, אשר ממנה יצאו מרבית הפעילים. מוערך, כי המעורבים במקרים אלה הם כמאה בני אדם, מרביתם מוכרים כפעילי ימין קיצוני מאזור יצהר ומהמאחזים שבצפון השומרון ובדרום הר חברון. ניתן לייחס לתופעה מקרים רבים נוספים שהתרחשו לאחרונה, ביניהם ריסוס כתובות נאצה חוזר ונשנה בבסיס צה"ל תל השומר, תקיפת חייל בהתנחלות בת עין, פלישה לבסיס צבאי נטוש, פציעת חייל ואיום על מפקד כוח מחטיבת גולני בישוב יצהר, הצתת אוהל של מג"ב בגבעת אורי קומי, ורגימת טיולית צבאית באבנים.
ערעור על חוקיות המדינה
"אני לוקח את השיקולים שלי איפה כדאי לי לעבור על החוק כדי לקיים את ההלכה, ואיפה כדאי לי לשמור על החוק […] יש פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהם שלא צריך לקיים אותם" (ראובן, שם בדוי).
הנקודה השנייה שיש לשים עליה דגש עוסקת בערעור על סמכות המדינה. הרכיב המשמעותי ביותר עליו מערערים מרואיינים מקבוצת מתנחלי יהודה ושומרון, כחלק מערעור על סמכות המדינה, הוא רכיב החוקיות. חלק מהתפיסות בדבר ההתנהלות הלא חוקית של המדינה מבוססות על טענות לפיהן מדינת ישראל צריכה להכיל ולפעול על פי חוקים השמים דגש חזק יותר על הפן היהודי של המדינה, ופחות על הצד הדמוקרטי שלה. במקרים הקיצוניים יותר, תפיסות המערערות על החוקיות מבקשות לחוקק חוקים הלכתיים במדינה, מתוך שאיפה לכונן בישראל מדינת הלכה הפועלת על פי חוקי התורה. בהתאם לכך, חלק משמעותי מהמרואיינים לא רק מערער על תפיסת החוקיות של המדינה, אלא גם אינו רואה עצמו כמחויב לפעול בהתאם לחוק. לפיכך, הנושאים העיקריים שעלו בראיונות הם: שאיפה להחליש את כוחם של החוקים הדמוקרטיים ולחוקק במקומם חוקים הלכתיים הנאמנים לחוקי התורה, טענות בדבר התנהלות לא חוקית של רשויות המדינה ובג"ץ בראשם, ותפיסות של מרואיינים שאינם רואים עצמם כמחויבים לציית לחוק.
את יסודות התפיסה המבקשת להחליש את כוחם של המנגנונים הדמוקרטיים ולעומתם לחזק מנגנונים לאומיים-יהודיים, ניתן למצוא במאמרה של איילת שקד. שרת המשפטים לשעבר מותחת ביקורת על הכנסת, מערכת בתי המשפט והרשויות השלטוניות, וטוענת שיש להגביל את כוחם על מנת לחזק את יכולת המשילות של הממשלה הנבחרת על ידי העם. דעותיה מקבלות משמעות מעשית לא רק בהחלשת כוחם של מנגנוני השלטון, למשל של היועצים המשפטיים לממשלה, אלא הם חלק מתפיסה רחבה יותר של הרשות המבצעת המבקשת לעשות רפורמה חוקתית-משפטית בישראל, ולחזק חוקים בעלי צביון לאומי-יהודי על חשבון חוקים הנאמנים לכללי השוויון הדמוקרטיים, כמו חוק הלאום (שאושר ונחקק ב-2018) וחוק הנאמנות בתרבות (שלא אושר לבסוף).
המתקת מעשיהם של עבריינים ופורעי חוק נגועה באינטרסים פוליטיים ברורים. פינוי עמונה (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)
האלימות משתלמת
"הייתי מוכן לשלם הכל, כל מחיר. היינו שם בסכנת חיים יום יום […] זה יהודים שאומרים דברים מסוימים במצוות, מלכות ישראל, עם ישראל, דברים שהם לא פתוחים לאפשרות אחרת, המדינה לא קשורה לזה בכלל, אין לזה מקום בכלל" (אורן, שם בדוי, על פינוי עמונה 2006).
התובנה השלישית העולה מתוך הסקירה הרחבה של מקרי אלימות מתנחלים כלפי כוחות הביטחון עוסקת בתפיסה לפיה שקלול של עלויות (אישיות או קבוצתיות) מול רווחים פוטנציאליים מביא להבנה שהאלימות משתלמת. במילים פשוטות: הפעילים מבינים שהאלימות כדאית – מחד, הפעולה האלימה משרתת את האינטרס של הצבת גבולות מותר ואסור למדינה, ומאידך, הפעולה האלימה לא מסוכנת כיוון שלרוב מחולליה לא ייתפסו ו/או לא יענשו.
לאורך שנות ההתיישבות ביהודה ושומרון, עלו טענות לפיהן מדיניות שלטונית של שיטור חסר כלפי הפרות חוק ברמות חומרה שונות החריפה את הפגיעה במדינה ובכוחות הביטחון. מרכיביה של מדיניות זו באים לידי ביטוי בסלחנות ממשלתית, סלחנות של מערכת בתי המשפט על ערכאותיו השונות, וסלחנות של פרקליטות המדינה במיצוי הדין עם מפרי החוק, וכן, ביד רכה באכיפת החוק כלפי עבריינות פוליטית מצד הגורמים האמונים על שמירתו. מאידך, קיימות טענות לפיהן כוחות הביטחון, ובפרט המשטרה ושרות הביטחון הכללי, נוהגים ביד קשה ולא שוויונית כלפי הפרות חוק וסדר של מתנחלים ביהודה ושומרון.
המקרה של המחתרת היהודית הנו אבן דרך משמעותית במדיניות הממשלתית בנוגע לאלימות יהודים. במהלך שנות ה-80, חברי המחתרת רצחו שלושה ערבים, ניסו להתנקש בחייהם של שלושה ראשי ערים פלסטינים ותכננו לפוצץ אוטובוסים ערביים ואת כיפת הסלע. גזר הדין של הנאשמים הביא לידי ביטוי אמפתיה למעשים, ובניגוד להחמרה בענישה דומה במקרה של אלימות פלסטינים, נגזרו עליהם עונשים מופחתים. על המורשעים ברצח שלושת הערבים נגזר מאסר עולם אחד במקום שלושה מצטברים. חנינות הביאו לשחרורם המוקדם של כל חברי החוליה, המרצחים מבניהם שוחררו לאחר ריצוי של שש וחצי שנים בלבד. תגובתו של הרמטכ"ל רפאל איתן למעשים ביטאה את ההתייחסות הסלחנית, באומרו בהלצה לאחד הפושעים: "בפעם הבאה שאתה עושה דבר כזה, תתאם איתנו שנדע…".
בהתאם להבנה זו שהמדינה מקילה באכיפה ובענישה במקרים של אלימות יהודים, נימוקי התועלת של מרואיינים מיהודה ושומרון אשר לקחו חלק באלימות כלפי סוכני המדינה הם בעיקר נימוקים קבוצתיים, כלומר כאלה המתמקדים בעשייה למען עם ישראל וארץ ישראל. הראיה המצומצמת של נימוקי התועלת רואה את טובתן של אוכלוסיות ספציפיות, בעיקר חלקים מסוימים של אוכלוסייה ימנית רדיקלית, והראיה הרחבה רואה את טובת העם היהודי ומוציאה את טובת אזרחי המדינה שאינם יהודים. בנימוקי העלות בהם משתמשים המרואיינים באים לידי ביטוי מאפייני המתנחלים ביהודה ושומרון כקבוצת כוח, השפעה, ומעמד. לפיכך, הסברי העלות מבטאים נכונות לשלם עלות אישית גבוהה, חוסר נכונות לשלם עלות קבוצתית, ומשוואת תועלת-עלות המציגה את התועלת הפוטנציאלית כגוברת על עלות ההתנגשות האלימה.
מה קורה היום ביצהר ומה יקרה מחר?
את ההצדקות האידיאולוגיות לחלקם באלימות, בהן עושים שימוש המרואיינים, ניתן לחלק לשני סוגים עיקריים: הצדקות אידיאולוגיות משיחיות והצדקות אידיאולוגיות ממלכתיות. שתי גישות אלה מייצגות במידה מסוימת את שתי השקפות העולם הדומיננטיות המפלחות את תפיסת העולם של הציבור האידיאולוגי בקרב מתנחלי יהודה ושומרון כיום, וכל אחת בדרכה מבטאת הצדקה אידיאולוגית המסבירה את הטיעון העיקרי לפיו יש לשמור ולהמשיך לבנות את ארץ ישראל השלמה.
הצדקות אלה מהוות בסיס אידיאולוגי מוצק שרק הולך ומתחזק, על בסיסן ממשיכות התופעות של פגיעה בחיילים בימים אלה. ללא שינוי אמיתי במדיניות האכיפה והענישה כלפי מקרים דומים בעתיד – אנו צפויים לראות עוד ועוד מקרים דומים, וכנראה גם מסוכנים וחמורים יותר. כך, בעוד מקרים של אלימות מתנחלים מתרחשים יותר ויותר, ונראה כי התופעה רק הולכת ומחריפה בתכיפותה ובעוצמתה עם השנים, אסור לנו לשבת מנגד ולתת לדברים לקרות. ולא, לא מדובר רק בנוער, ואין שום קשר לגבעות. המתקת מעשיהם של עבריינים ופורעי חוק נגועה באינטרסים פוליטיים ברורים.
יאיר יאסׇן הוא דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, החוקר מחאות והתנגשויות אלימות בין אזרחים מקבוצות מיעוט לבין המדינה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
