newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מאחורי כל הפרעת קשב עומד ילד שמחפש אהבה

שמר ארזי היה ילד עם הפרעת קשב, ובעצמו גידל ילד עם הפרעת קשב. בספרו הוא מתאר את החוויה ומציע דרכים להתמודד. דבר אחד קשה לשנות. מערכת החינוך היא לא רעה מיסודה, אבל היא לא תוכננה להגן על השונות

מאת:

השבוע קראתי בספרו החדש של שמר ארזי: "אל תוותרו עליי", כותרת משנה: "מדריך מעשי להתמודדות עם הפרעת קשב ולקויות למידה" (הוצאת המחבר, 2019). הספר מיועד להורים ולמורים ויש בו ארבעה מרכיבים. שניים מהם פונים אל הלב: סיפורו האישי של שמר כילד עם הפרעת קשב, וסיפורו האישי של שמר כהורה לילד עם הפרעת קשב. שני מרכיבים נוספים פונים אל השכל: סקירה מדעית-פופולרית של התחום, פירוש המושגים וסקירת ההתערבות המקצועית המקובלת; ועצות מעשיות (רשימות טיפים) להתנהלות עם ילדים עם הפרעת קשב: פרק המלצות אחד להורים בבית, ופרק שני למורות ולמורים בבתי הספר.

על מדף הספרים בעברית יש כעשרה ספרים מהשנים האחרונות שמיוחדים לתחום הפרעת קשב. חלקם מדעיים מאוד, וחלקם ערוכים כמדריכים מעשיים. גם באתרי אינטרנט ייעודיים יש שפע מידע נגיש. קשה לי לקבוע האם הספר החדש שונה מהותית מכל מה שקיים, אני מניח שלא. אני יכול לומר שהשילוב בין המרכיבים שהוזכרו הקנה לי תמונה רחבה, מזוויות מבט אישית (רגשית), מקצועית ומעשית. מבחינה זאת, נראה לי הספר ראוי כשער הכניסה לעולם הפרעת הקשב ולקויות הלמידה. משהו שהייתי רוצה מתחת לכרית, במידה והייתי הורה או מורה לילדים עם הפרעת קשב.

משלל הדברים שבספר, אפרט מעט בשתי נקודות שנראות לי חשובות: חווית הילדות של שמר והתפקיד ששמר מציע להורים.

עד לפני שנים לא רבות, ילדים עם הפרעות קשב נחשבו כילדים ש"עושים דווקא", שמסרבים ללמוד בכוונה (צילום: U.S. Census Bureau Facts for Feature Photos

עד לפני שנים לא רבות, ילדים עם הפרעות קשב נחשבו כילדים ש"עושים דווקא", שמסרבים ללמוד בכוונה (צילום: U.S. Census Bureau Facts for Feature Photos

חוויות ילדות שאסור לחוות

בשנות ילדותו של שמר לא הייתה מודעות בציבור הרחב להתפתחות נוירולוגית או להפרעות נוירולוגיות. במצב זה, התנהגויות לא מתואמות של ילדים בעלי הפרעות מסוגים שונים, נתפסו כביכול הילד "עושה דווקא", "עושה בושות", עצלן, מרדן וסרבן. ילד ש"בוחר" לא לממש את הפוטנציאל המופלא שטמון בו, מטעמים שהיו בלתי מובנים להורים ולמורים.

שמר מביא לכך עדויות רבות בספר. בכיתה ג', למשל, כבר הייתה לו מודעות ברורה להבדלים בינו לבין ילדים אחרים בכיתה. בתחילת השיעור המורה ביקשה מהתלמידים להוציא מהתיקים את אחד מספרי הלימוד. שמר הסתכל באחד התאים שבילקוט שלו ולא ראה שם את הספר. הוא זכר שסידר את הילקוט לקראת יום הלימודים, ולכן היה הגיוני שיחפש את הספר בתא הילקוט השני, אבל "ההיגיון שלי לא פתח לי אפשרות כזאת", כפי שמעיד שמר. במקום זאת, הוא אמר למורה ששכח את הספר בבית.

אם המורה הייתה מכירה בהפרעת הקשב של שמר, היא הייתה מסייעת לו לבדוק בילקוט. אבל היא לא. במקום זאת היא כתבה מכתב נזיפה להורים. בבית, כך מספר שמר, אבא שלו קרא את הפתק, פתח את הילקוט ומצא את הספר בדיוק במקום בו היה אמור להיות. "הנה הספר!" הוא שאג, "אתה עושה לנו בכוונה, לא אכפת לך! סתם מבטיח הבטחות שתהייה תלמיד טוב".

אם לא די בזה, שמר משחזר את הריב שהתלקח בין ההורים: "את אשמה בהכול", "את מפנקת אותו" וכיוצא באלה, דברים המכווצים את הבטן בקריאה. "לאט לאט הוטבע בתוכי שאני לא מסוגל, שאני לא יכול, שלא יצא ממני כלום", מעיד שמר.

כאן אנחנו מגיעים אל הנקודה שעבורי הייתה המהותית ביותר בספר: לא מדובר רק בחוויית ילדות שלילית או בזיכרון שלא נעים לזכור. חוויות הילדות האלה מעצבות את הדרך שבה הילד מפרש את העולם לעתיד. לתמיד. לכן, כאשר בשנים מאוחרות יותר הוא החל לחוות חוויות של הצלחה, הוא לא ידע כיצד לפרש אותן. לנוכח הדימוי העצמי השלילי שהוטבע בו, הוא התקשה לזהות את הדברים שהוא מוצלח בהם. לא היו לו כלים לפרש נכון את החיזוקים החיוביים שקיבל מסביבתו. כאשר אמרו לו דברי שבח, כאילו דיברו אליו בשפה זרה שהוא אינו מבין. שמר מנסח תובנה זאת כך: "זה היה המפגש הכי חריף בין מי שאני ומה שאני חושב על עצמי – לבין מה שאני אפילו לא יכול לדמיין שאני".

ההורים מובילים את כל התהליכים

שמר הוא לא רק ילד והורה בעל ניסיון, אלא גם מומחה בעל תואר שני בתחום, ובעל ניסיון רב שנים בליווי ילדים, הורים ומורים. עמדתו המקצועית היא שעל ההורים להנהיג את הטיפול בילדיהם: "תפקידם של אנשי המקצוע לסייע, לעזור ולכוון, אך אני זה שצריך להוביל את כל התהליכים שקשורים בילדיי. אני ההורה שלהם!".

עם זאת, ההורים צריכים להכיר בכך שלא ניתן לתת מענה לצרכים של הילדים רק מתוך אינטואיציה הורית. זה לא במקרה שדור הורים אחורה, לא ידעו כיצד להתמודד עם קשיי הילדים. על כן מומלץ להורים לקבל הדרכה וליווי מאנשי מקצוע, שיעזרו להם לעבור את שלב ההכחשה, ויספקו להם ידע עדכני אודות המצב של הילד ואפשרויות הסיוע הקיימות. מכאן, מפורטים בספר מספר מהלכי התערבות בבית ובבית הספר, שעל ההורים להנהיג. לא להחליף את אנשי המקצוע, אלא לנהל ולתכלל אותם.

הפרעת קשב לא משפיעה רק על הקושי ללמוד בבית ספר. היא משליכה על כל החיים הבוגרים (צילום אילוסטרציה: amenclinics)

הפרעת קשב לא משפיעה רק על הקושי ללמוד בבית ספר. היא משליכה על כל החיים הבוגרים (צילום אילוסטרציה: amenclinics)

פרק העצות המעשיות (טיפים) מופנה גם הוא להורים, והם ימצאו בו תשובות לשאלות כגון: כיצד נלמד את ילדנו לא לשקר? כיצד נעבור את חופשת הקיץ בשלום? וגם המלצות לזוגיות ולחיי נישואים בצל הפרעת קשב.

בעקבות הקריאה: עוד על תפקיד ההורים

בעקבות הקריאה, אני רוצה לחזק את הפנייה של שמר אל ההורים, כמובילי החינוך של ילדיהם. הרעיון להכניס את כל הילדות והילדים לבתי הספר, שנהגה במקור מטעמים הומניסטיים. ההכרה בשוויון ערך האדם, הוביל למסקנה שעל החברה לאפשר לכולם להשכיל ולהתפתח.

קומניוס, למשל, כתב על כך כבר בשנת 1637: "אין בכך מכשול שיש אנשים שנראים לנו מטבעם קהים או טיפשים, שכן עבור אלה הזקוקים לעזרה, גדל הציווי של התרבות הכללית. […] במטע שלנו אנו אוהבים שיהיו לא רק עצים אשר מבשילים פירות בתחילת העונה, אלא גם כאלה שמאחרים להבשיל. מדוע אם כך אנו שואפים שבגן הידע רק קבוצה אחת של יכולת חשיבה: המהירים והפעילים, יהיו מותרים? מי ייתן שאף אחד לא יוּצַא מן הכלל."

אלא שחינוך חובה לכל הילדות והילדים נקבע לראשונה בפרוסיה בשנת 1763 מסיבה לאומית ולא הומניסטית. פרידריך הגדול ביקש לשלוט בהתפתחות הילדים, ובמיוחד בזהותם הלאומית. לשם כך, לא רק שהכניסו את כולם לבתי הספר, אלא גם קבעו להם תכנית לימודים אחידה, וקצב התקדמות אחיד ומחייב. כאן החלו הצרות. משום שהילדים שונים, והמערכת תוכננה לגרוס את השונות ולהפכה לאחד.

רק לאחר יותר ממאתיים שנים של גריסת השונות, אנחנו מבינים כיום ש"כל תלמיד הוא תלמיד עם צרכים ייחודיים" (מדברי פרופ' שונית רייטר). אלא שמערכת החינוך לא תוכננה להגן על השונות, ולכן מתקשה לספק זאת. לא בגלל רוע לב או חוסר הבנה מצד העוסקים בחינוך, אלא משום שארגון המערכת לא תוכנן בהתאמה לכך.

במציאות הזאת, מי שיכול להתאים את תכנית הלימודים לצרכים הייחודיים של כל ילדה וילד, הם ההורים. הם לא צריכים להחליף את המורים והמטפלים, וגם לא לפלוש לתוך השדה המקצועי של ההוראה או הטיפול. אבל הם כן יכולים להיות מובילים מן החוץ של חינוך ילדיהם, תוך שהם מעניקים אוטונומיה לכל איש מקצוע בתחום התמחותו, מתאמים ביניהם ככל שצריך, ומתווכים את המציאות הזאת לילד.

"אל תוותרו עליי" של שמר ארזי (כאן, מידע נוסף) הוא ספר חשוב בעיני משום שהוא משלב סיפור אישי, ידע מקצועי והמלצות מעשיות. מינון שמתאים להורים ולמורים שאינם מומחים בתחום, אבל נדרשים לעבוד בשיתוף פעולה עם אנשי המקצוע. "אחרי כל המילים" מסיים שמר את ספרו, "עומדים שם ילד או ילדה, שכל מה שהם רוצים זה להרגיש רצויים ואהובים. והם מביטים הצידה, ובלי מילים שואלים 'מי יכול להאמין בנו?'"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf