newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מבודדים מתמיד ושבעי אכזבות, הפלסטינים עוד יכולים להפתיע

"עסקת המאה" של טראמפ, נהירתן של המדינות הערביות לוועידת בחריין והלחץ הכלכלי סוגרים את האופק על העם הפלסטיני. אבל ההיסטוריה מוכיחה שדווקא מתוך המצוקה הם יודעים להניב פתרונות יצירתיים

מאת:

מחמוד דרוויש, שקרא בעצב עמוק "אוי לבדידותנו" (בשירו "שבחים לצל הגבוה"), יכול לשמש לפה למצבם של הפלסטינים היום בהתמודדותם עם "עסקת המאה" ותלותם בה. דרוויש כתב כך בזמן מלחמת לבנון ב-1982, שהפלסטינים נלחמו בה במשך כמעט שלושה חודשים לבדם, ללא כל תמיכה ערבית, והתנאים שהובילו אותו לומר את הדברים דומים למצב היום. הפלסטינים מתמודדים עתה עם "עסקת המאה" מתוך תחושה שהם לבדם, במיוחד אחרי ההסכמה של ירדן ומצרים להשתתף בוועידה הכלכלית בבחריין, שהיא אחד הביטויים של "עסקת המאה" אותה הפלסטינים דוחים.

הפלסטינים מתמודדים עם "עסקת המאה" מתוך תחושה שהם לבד. דונלד טראמפ על חומת ההפרדה (פלאש 90)

הפלסטינים מתמודדים עם "עסקת המאה" מתוך תחושה שהם לבד. דונלד טראמפ על חומת ההפרדה (פלאש 90)

הקונצנזוס: התנגדות ל"עסקת המאה"

התחושה הזו של בדידות וניכור שאחזה בפלסטינים דוחפת אותם לכיוונים שקשה לקרוא אותם. במלחמה ב-1982, היציאה של הפלסטינים מלבנון דחפה אותם להעביר את מרכז הכובד מלבנון לגדה המערבית ולרצועת עזה. זה היה אחד הגורמים החשובים להתפרצותה של האינתיפאדה הראשונה ב-1987.

ממבט ראשון נראה שהאפשרויות הנציבות היום בפני הפלסטינים מצומצמות יותר, אבל איש לא יודע איזו תגובה ייזמו הפלסטינים מול האופק הנסגר מולם. מול המצור וסגירת האופק בעזה, הפלסטינים יזמו את ההפגנות מול הגדר ובהמשכן את בלוני התבערה וכיוצא באלה. בגדה המערבית, מול התנכלות ההתנחלויות ועליית מפלס ההרג מצד הישראלים, הם יזמו את "הזאבים הבודדים", קרי מפגעי היחיד.

הפלסטינים סובלים לא רק מתחושות של ניכור. הם סובלים מתחושה של התנכלות ישראלית הנובעת מהתמיכה האמריקאית ללא סייג במדיניות ההתפשטות של ישראל. התחושות האלה הרגו את התקוות או את האשליות שתלו הפלסטינים בתהליך אוסלו, כאילו הוא ייצג את תחילת סיומו של הכיבוש.

הפלסטינים אכן מרגישים שהאופק נסגר מולם לחלוטין. הדבר דחף כמה מהפלסטינים, בעיקר בקרב האליטה והמשכילים, לעבר תמיכה בפתרון המדינה האחת. אבל גם יש כאלה, מלבה של הרשות הפלסטינית, הסבורים שמדובר במהלך זמני, שיסתיים עם סיום כהונתו של הנשיא האמריקאי טראמפ. הם מהמרים על כך שהוא לא יחזור וייבחר. חרף הכישלון שלהם בהימור על נפילת נתניהו בבחירות האחרונות, עכשיו הם מצפים שהבחירות החוזרות בישראל יביאו לערבוב הקלפים ולשינוי בזירה המדינית.

הדאגה המדינית אינה דאגתם היחידה של הפלסטינים. הלחצים הכלכליים שמפעילה ההנהגה האמריקאית נגד הרשות הפלסטינית משתקפים אצל הציבור הפלסטיני. המצב של הפלסטינים נמצא בנסיגה מתמדת. יש עלייה בשיעור האבטלה, בעיקר אצל בוגרי האוניברסיטאות, וירידה בגובה  המשכורות. כל התנאים האלה מגבירים את הסבל של הפלסטינים.

יותר מכך: התחושה אצל המעמדות הנמוכים מקרב הפלסטינים היא שאין שוויון, אין הזדמנויות שוות להשיג משרות ויש שחיתות אצל האליטה הפוליטית. התופעות האלה מגבירות את הלחץ והופכות את החברה הפלסטינית לסיר רותח. הפלסטינים מרגישים שהמשבר הכלכלי פוגע בשכבות העניות בעוד הוא מעשיר את השכבות העשירות על ידי הגדלת הניצול והגזל. הדבר הכי כואב לפלסטינים הוא שהם מרגישים שהרשות הפלסטינית מעדיפה את השכבות העשירות על חשבונם ומנהלת את המשבר ללא שום שוויון. הדבר מגביר את תחושות העוול.

ברור שיש מצב של לחץ פנימי בתוך החברה הפלסטינית, ולמרות זאת הפלסטינים, מכל הזרמים הפוליטיים, מאוחדים בדחייתם המוחלטת את "עסקת המאה", ללא שום ויכוח. הסיבה לכך ברורה והיא שהעסקה – על פי מה שהודלף ממנה ועל פי מה  שהמדיניות האמריקאית מלמדת בשטח –  לא מותירה לפלסטינים שום דבר שאפשר להתווכח עליו: האמריקאים רוצים שירושלים תהיה בירת ישראל בלבד ורוצים את הרחבת ההתנחלויות עד כדי סיפוח הגדה המערבית או חלקים ממנה ורוצים את חיסול בעיית הפליטים, ללא מדינה פלסטינית אמיתית. בסיטואציה הזו, אין טעם שהפלסטינים בכלל יתווכחו אם לדחות את העסקה או לא.

מדינות ערב נוטשות את הפלסטינים, ולא בפעם הראשונה. מחמוד עבאס והמלך עבדאללה, אפריל 2008 (עומר רשידי/פלאש90)

בין מועקה לגאווה

מצד אחר, הפלסטינים מרגישים גאווה שהם מתמודדים לבדם, בלי איש לצידם, עם המדיניות של המדינה הכי חזקה בעולם. הם רואים את הנשיא שלהם אבו מאזן  קורא תיגר, אולי לבדו בעולם, על ארצות הברית של אמריקה בקול רם ובביטויים פוגעניים וללא פחד. הדבר מחזק את תחושות הכבוד והגאווה אצל הפלסטינים.

שמעתי את אחד הפלסטינים אומר: "אנחנו לא רוסיה ולא סין, אבל אנחנו מובילים את העולם נגד טראמפ". עם כל ההפרזה באמירה הזו, היא אכן מבטאת את התחושות של הפלסטינים ביחס לעצמם. ייתכן שהאמריקאים עצמם חיזקו את התחושות הללו, בשעה שגרינבלט צייץ בטוויטר ש"תנועת פתח הכשילה את עסקת המאה". הדבר תרם תרומה גדולה להפרזת העוצמה הפלסטינית עד כדי כך שהפלסטינים אכן השתכנעו שהם הכשילו את העסקה.

הערבוב בין תחושות המועקה ובין התחושות המלאות בגאווה פותח את מצבם של הפלסטינים לכל האפשרויות. אפשר לומר שאכזבה היא התחושה הכללית הרווחת בקרב הפלסטינים, אבל אכזבה לא מובילה בהכרח לייאוש. בצל העמדות והמהלכים הישראליים, רבים מהפלסטינים כבר לא מעוניינים בשיח על שלום. זה הפך קונצנזוס פלסטיני. אבל מה שלא ברור הוא לאן יוביל המצב הזה. היכולת של הפלסטינים להסתגל לקשיים היא גבוהה. הניסיון העשיר אותם מאוד בתחום הזה. בסופו של דבר אין ברירה אלא למצוא מוצא.

לעתים קרובות הפלסטינים יזמו פתרונות לא שגרתיים ולא צפויים. הניסיון שלהם הוכיח שהפתרונות האלה היו יעילים. התקיעוּת במצב הפלסטיני הנוכחי מובילה לחיפוש אחרי דרכי מוצא, ואכן לא חסרות כאלה, אבל  השאלה שצריך לחפש לה תשובה עכשיו היא מהו המוצא הזה.

עאוני אל-משני הוא פעיל פוליטי פלסטיני ופרשן שמאמריו מתפרסמים בעיתונות הערבית. תרגם מערבית: מירון רפופורט.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf