newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אל תקראו לי ישראלי. אני דרוזי פלסטיני

יאמן זידאן, דרוזי ממשפחה שכולה שהקים תנועה התומכת בסרבנים דרוזים וחיבור לצד הפלסטיני שלהם, דווקא לא הגיע למחאה של בני העדה נגד חוק הלאום. וכמוהו יש רבים. את מה שיש לו להגיד, לא תשמעו בכיכר רבין. ראיון

מאת:

מחאת הציבור הדרוזי נגד חוק הלאום, שהגיעה לשיאה בהפגנת ההמונים אמש (ש') בכיכר רבין, חידדה במובן מסויים את הדילמה איתה מתמודדים הדרוזים בישראל מזה שבעים שנה, שלא לומר הביאה אותה לנקודת רתיחה ממש: האם פני הקהילה להשתלבות בתוך הישראליות, על כל המשתמע מכך, או לאימוץ הזהות הלאומית הפלסטינית על פני זו הישראלית, ומאבק לשוויון אזרחי מלא על בסיס הזהות הזו.

הדים לדילמה הזו אפשר היה לשמוע בביקורת הנוקבת שהוטחה בעמדת ההנהגה הדרוזית, אשר ביקשה תחילה לקדם זכויות פרטיקולריות לעדה באמצעות תיקונים לחוק הלאום תוך התעלמות מהמשמעויות הרחבות יותר של החוק ביחס לציבור הפלסטיני בכללותו. מנגד, היו אלה שהמשיכו לנופף באותה "ברית דמים" ותבעו בשמה את הבטחת זכויות הדרוזים שנרמסו גם הם באמוק החקיקה הלאומנית.

עבור יאמן זידאן, עורך דין לזכויות אדם ולזכויות אסירים בן 39 מבית ג'אן, הדילמה הזו נפתרה מזמן; זידאן, בן למשפחה דרוזית שכולה ששני אחיו נפלו בעת שירותם הצבאי, הוא ממקימי תנועת "אורפוד", התומכת בסרבני גיוס דרוזים ונותנת להם שירותי יעוץ וסיוע משפטי. בהתלבטות הזו, הוא הכריע עמדה מזמן.

השתתפת בהפגנה אתמול?

"לא".

למה?

"בעיני, כל המארגנים של ההפגנה הזו הם בעצם עסקני פוליטיקה, יוצאי צבא לשעבר, והדרישה שלהם היא 'תחזירו לנו את הישראליות שלנו'. הדרישה הזו לא מבטאת אותי, והיא גם לא מבטאת הרבה אחרים שכן השתתפו מתוך כוונה למחות נגד הגזענות. אני חושב שכל ההתארגנות המהירה של יוצאי הצבא הדרוזים היא במהותה נובעת ממדיניות של הכלה והכוונה – הכלת הכעס של הרחוב הדרוזי והכוונתו לכיוון ישראליזציה וציוניזציה".

זאת היתה שאלה שעמדה במרכז הרבה מאוד דיונים ובסופו של דבר עשה רושם שהדוברים הדרוזים אתמול בהפגנה דוקא לא הלכו על הדגשת הכיוון הזה, של "ברית הדמים" עם הציונות.

"בסופו של יום זה לא רק עניין של מה אתה אומר, אלא איך אתה מתנהג. הסיסמה הגדולה של אמל אסעד היתה 'תחזירו לנו את הישראליות שלנו'. אני אישית לא שש לעניין הישראליות. אני אזרח במדינת ישראל, אבל לעולם לא אהיה ישראלי, כי על פי החוקים של המדינה והכרזת העצמאות שלה אתה צריך להיות יהודי כדי להיות ישראלי, ואני לא יהודי. חסרה לי 'י' השייכות. אני לא נלקחתי בחשבון בבלפור ולא במימוש בלפור ובהקמת מדינת ישראל. זה לא שלי. אני רוצה מדינה אזרחית בלי שום צביון דתי, זה דבר שבפועל לא קיים. מאז הקמתה ועד היום, המדינה הולכת בכיוון חד סטרי – מדינת ליהודים בלבד, חוק השבות ליהודים בלבד, הפקעות אדמות לטובת יהודים בלבד. מי שרוצה להתעלם מכך שיתעלם. מי שרוצה לשקר לעצמו שהוא שווה לכל אזרח אחר במדינה שישקר לעצמו. אבל אנחנו לא חיים את זה.

"הדמוקרטיה בישראל היא דמוקרטיה שלטונית, לא דמוקרטיה ערכית. ערך הדמוקרטיה מתבסס על צדק והצדק מתבסס על שוויון, וכשאין שוויון אין צדק ואין דמוקרטיה. זאת סמנטיקה של דמוקרטיה, בשמה גוזלים אדמות ומדכאים אנשים. אנחנו, הפלג הפלסטיני בעדה הדרוזית, לא קונים את זה. לא משקרים לעצמנו. בהנחה שכפי שכל המחנה הציוני בקרב הדרוזים מזכיר שוב ושוב, שאכן היה הסכם בין הדרוזים ליהודים שעיקרו זכויות תמורת דם, הרי שיש הפרה מוחלטת של ההסכם הזה. אז כדאי שהאנשים האלה יפסיקו לדבר בשם הדרוזים וידברו בשם המחנה הציוני בלבד".

גישת "תחזירו לנו את הישראליות" שלא מבטאת את זידאן. מחאת הדרוזים נגד חוק הלאום (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

גישת "תחזירו לנו את הישראליות" שלא מבטאת את זידאן. מחאת הדרוזים נגד חוק הלאום (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

עושה רושם שזה המחנה המשמעותי בקרב הדרוזים. כרגע ברשימה המשותפת אין אף חבר כנסת דרוזי, בעוד שבמפלגות הציוניות ישנם כמה.

"אני אף פעם לא נכנס לעניין של איזה גדול יותר. אין ספק שיש הבדלים, אבל בואי נדבר במספרים: בבחירות האחרונות, אם תקחי את הכפרים הדרוזים הכי גדולים ותסתכלי על אחוז ההצבעה, כ-50 אחוז לא הצביעו בכלל. מי מייצג אותם? לא אני ולא את יכולים לדעת. מתוך החמישים אחוז שהצביעו, צריך להסתכל על מנטליות ההצבעה, על תרבות ההצבעה – האם מי שהצביעו לחאמד עמאר, שהוא מישראל ביתנו, הצביעו כי הם מאמינים בטרנספר ובציונות של ז'בוטינסקי? לא. הם הצביעו כי הוא דרוזי אז הם רוצים לעזור לו, לא כי הם מאמינים במקום שהוא נמצא בו. השלטון הזה מתבסס על עדתיות, אז הדרוזים מתייחסים לבחירות מהפרספקטיבה הזו – עדתית ולא אידיאולוגית. איוב קרא, השר הדרוזי הבכיר ביותר בממשלת ישראל, לא הגיע לאלפיים קולות, אז את מי הוא מייצג?! עצם היותם חברי כנסת לא אומר שהם מייצגים את הדרוזים. הם מייצגים את המפלגות שלהם אצל הדרוזים, לא את הציבור הדרוזי בכנסת. לכן הם בקושי עושים משהו. הם חלק מההחלטה על חוק הלאום ועכשיו באים למכור בולשיט לאנשים. אכפת להם הכיסאות שלהם הרבה יותר מהדרוזים. הם נמצאים שם לא בזכות הדרוזים אלא בזכות המפלגה שלהם, להן הם לא יכולים להתפטר".

אתה לא מצביע כאקט אידיאולוגי?

"כן, ויש כמוני הרבה. יש הרבה שלא מצביעים מחוסר אמון. זאת רוח שמאוד נוכחת ברחוב הדרוזי, אבל התקשורת הישראלית אוהבת להתעלם מהם כי רוצים להראות את הדרוזים כחלק בלתי נפרד מהנרטיב הציוני".

"בגלל ששני האחים שלי נפלו בצבא, קיבלתי פטור מגיוס למרות שבזמנו ממש רציתי להתגייס. אבא שלי קצין במשטרה, כל הסביבה שלי תומכת בגיוס, זה נחשב לחלק ממסלול החיים. בגיל 22 התחלתי לעבוד בשירות בתי הסוהר כסוהר, וכשרציתי להתקדם ביקשתי לעבוד באגף 3, אגף האסירים הביטחוניים בכלא הדרים. זה היה המפגש הראשון שלי עם הסוגיה הפלסטינית".

גיוס הדרוזים נועד לפורר את החברה הפלסטינית

באווירה הפוליטית השוררת כיום בישראל צריך לא מעט אומץ לבטא עמדות כמו אלה של זידאן, במיוחד אם אתה משתייך לקבוצת מיעוט שנדרשת להוכיח את נאמנותה למדינה השכם והערב. על רקע הביוגרפיה האישית שלו, הדרך שעשה יאמן לגיבוש התודעה הפוליטית הפלסטינית שלו היא לא פחות ממדהימה: אחיו הבכור, פואד, נהרג בגדה המערבית בשנת 1987, אחיו סאלח, שהיה מ"פ בגולני, נהרג בלבנון בשנת 1996. גם דודו נהרג בצבא.

"בגלל ששני האחים שלי נפלו בצבא, קיבלתי פטור מגיוס למרות שבזמנו ממש רציתי להתגייס. אבא שלי קצין במשטרה, כל הסביבה שלי תומכת בגיוס, זה נחשב לחלק ממסלול החיים. בגיל 22 התחלתי לעבוד בשירות בתי הסוהר כסוהר, וכשרציתי להתקדם ביקשתי לעבוד באגף 3, אגף האסירים הביטחוניים בכלא הדרים. זה היה המפגש הראשון שלי עם הסוגיה הפלסטינית. לאט לאט התחלתי לחפש תשובות להרבה שאלות – למה מתייחסים אלי הרבה יותר גרוע מאשר לסוהר היהודי, למה אני נחשב לבוגד, בוגד במי בכלל. התחלתי לחקור ולקרוא והגעתי למקורות שלא מלמדים בבתי הספר, פתאום גיליתי את הפלסטיניות שלי בתוך הכלא, והייתי צריך להחליט אם אני נכנע למציאות שבה אני סוהר. בסוף החלטתי לחיות את זהותי הפלסטינית. התפטרתי, למרות שהייתי במסלול קידום מהיר, הלכתי ללמוד משפטים והתחלתי לייצג אסירים וסרבני גיוס".

את הפעילות למען סרבני הגיוס הדרוזים החל יאמן לקדם מאוחר יותר דרך "אורפוד" ('סרב'), הפועלת נגד מגמת גיוס החובה בחברה הדרוזית.

"אורפוד הוקמה אצלי בבית ב-2013. בזמנו הקמנו אותה כתנועה פלסטינית נגד גיוס חובה כי האמנו שבעיית הגיוס היא לא בעיה עדתית אלא בעיה פלסטינית. הטלת גיוס החובה על הדרוזים לא היתה במקור מתוך מטרה ביטחונית אלא פוליטית, לפורר את החברה הפלסטינית. ואם זו המטרה, הרי שצריך לתקן את העוול שנעשה לדרוזים גם על ידי הפלסטינים עצמם, גם הם צריכים לקחת אחריות על אובדן הזהות וההאשמות שמטיחים בדרוזים, שהם בוגדים.

"בזמנו עבדנו בשני מישורים. המישור הראשון היה בקרב הצעירים הדרוזים עצמם – לסייע לכל מי שרוצה לסרב, ללוות אותו משפטית ונפשית, לעורר מודעות שיש אפשרות כזו בכלל, לא ללכת לצבא, להביא לצעירים הדרוזים אופציות שהם לא יודעים בכלל על קיומן. הצעיר הדרוזי, מובנה לו במוח שבגיל 18 הוא הולך לצבא. יש הרבה צעירים שלא רוצים ללכת לצבא, אבל גם לא רוצים ללכת לכלא, ואני מבין אותם. בנוסף יש את הפיתויים שהמדינה מציעה להם, שאחרי הצבא הם מגלים שזה שקר אחד גדול.

"המישור השני – פעילות בצד הפלסטיני, כדי לנפץ את הדעות הקדומות על הדרוזים. שידעו שהחייל הדרוזי במחסום או בשער אל אקצא, או החוקר הדרוזי או התובע הדרוזי שנלחם כדי להאשים את הפלסטיני או הסוהר הדרוזי – שכל אלה לא מייצגים את כל הדרוזים. שידעו שהם נמצאים שם כי המדינה שמה אותם שם כדי לחזק את הדעות הקדומות נגד הדרוזים. ישראל לא המציאה את הדעות הקדומות, אבל היא הזינה אותם דרך המסלול הצבאי בכך שהקפידה לשים אותם בכל נקודות החיכוך עם העם הפלסטיני".

כיום זידאן משמש כמזכיר "אלחרקה אלוטניה לתוואסל" ('התנועה הלאומית לקומוניקציה'). "האג'נדה של התנועה היא נגד גיוס חובה, לומר שאנחנו חלק מהעם הערבי והפלסטיני, שיש לנו הזכות המלאה לצאת מהמצור שהמדינה מטילה על הדרוזים מאז הנכבה ועד היום שמונעת מהדרוזים להיות בקשר עם העם הערבי בסוריה ובלבנון ולבקר שם במקומות הקדושים שלהם. הדרוזים הם היחידים במדינת ישראל המנועים מלעלות לרגל ולזכות בחופש פולחן מלא. המוסלמים הולכים למכה, הנוצרים יכולים לצאת לכל מקום בעולם, כל חודשיים ללבנון יוצאים דרך הכנסיות, אבל הדרוזים מנועים מכך".

יאמן זידאן

יאמן זידאן

יכול להיות שחוק הלאום עשה לכם שירות לא קטן בכך שהעמיד את הדרוזים בפני ההכרעה שרבים ביקשו להימנע ממנה, בין הזהות הישראלית לזו הפלסטינית?

"אין ספק שהגזענות הממסדית משחקת לרעתו של המשטר. החוק הזה מוכיח את כל מה שאנחנו אומרים שנים: שאפילו אם תעשה צבא אתה לא שווה. לא היינו צריכים לחכות לחוק הלאום כדי להבין את זה, אבל יש אנשים שאפילו עכשיו לא רוצים להבין ולהאמין, מעדיפים את השקר שהם חלק מהמדינה הזו.

"בקרב הצעירים בבתי הספר, אין ספק שהזהות העדתית והישראלית חזקה יותר כי זו מערכת חינוך משומנת עם מיליארדים של שקלים שתפקידה לעבוד על תודעת הצעירים. אני לא יכול להילחם בזה. אני כדרוזי פלסטיני מנוע מלהיכנס לבתי הספר ולהציג את הפן האחר. הסיסמה שם היא 'הזהות הדרוזית הישראלית', בבתי ספר ההשפעה שלנו נמוכה. צעירים צריכים להגיע עם תודעה לאומית פלסטינית מהבית כדי שיתחברו אלינו. אבל כן יש כרסום מתמיד בגיוס. עד כדי כך שהיום, כל הזימונים של הילדים ללשכת הגיוס כבר לא מגיעים הביתה אלא לחייל שיושב בבית הספר ומרכז את זה. הוא זה שמודיע לילדים על הצו ומזמין אוטובוס, ולוקחים את כולם ביחד. זאת תוצאה של הסרבנות, כבר לא שולחים את הצווים לבית, תופסים אותם בבית הספר. אלה לא שיטות של מדינה דמוקרטית, אלא משטר מדכא שרוצה להוביל אוכלוסיה מסויימת כעדר לצבא".

התאכזבת מהתגובה של מנהיגי העדה לחוק הלאום?

"לא התאכזבתי בכלל, ציפיתי לזה, זה מי שהם. ישראל מחזיקה אותם כי הם כאלה, הם בחיים לא יעשו דבר לרעת האינטרס של המדיניות של הממסד הישראלי. הציפיה שלנו היא מהאנשים הפשוטים, הדרוזים שמרגישים את הגזענות על גבם יום ולילה, וזה כולל את החייל הדרוזי שחוזר הביתה ולא יכול להתחתן כי לא מכשירים לו ביישוב תכניות מתאר וגוזלים את אדמותיו. הצעיר הדרוזי הוא לא אדם טיפש, הוא לא רוצה להרגיש שמרמים אותו".

אתה מתכוון להגיע להפגנה של ועדת המעקב בשבוע הבא בתל-אביב?

"לא יודע. אם כבר לצאת להפגנה אז לזאת, אבל אישית לא חושב שאגיע כי אני מאמין שאתה יותר חזק בבית שלך, אם אתה רוצה להפגין תפגין בבית שלך, בכפר שלך. בתל אביב הקול הזה לא יישמע, אני לא מאמין בעלייה לרגל הזו לתל אביב או לירושלים. אני גם לא מאמין בסיסמאות. ראיתי אנשים שהרימו דגלים שחורים, ואני שואל – מה מסמל הדגל השחור? כלומר לפני חוק הלאום הכל היה דבש ואחריו דגל שחור? האם זה המסר הנכון?".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf