ממדי ההרס בעזה מקבילים להרס כמעט מוחלט של גוש דן

המחשבה שבני אדם חוזרים לביתם מבלי לדעת אם הוא קיים אינה מתקבלת על הדעת. הרס באזור תל א-סולטאן ליד רפיח, בדרום רצועת עזה, ב-19 בינואר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

כאדריכלים ומתכננים, אנו מאמינים כי תפקידנו הבסיסי הוא לדאוג לכך שלכל אדם תהיה קורת גג ותנאי מחיה ראויים. בחמישה עשר החודשים האחרונים, במרחק של קילומטרים ספורים מאתנו, התרחש תהליך הפוך: הרס עצום בהיקפו של בתים, שכונות ויישובים שלמים.

המראות של עשרות אלפי העקורים הצועדים ברצועה, כשמימינם ומשמאלם עיי חורבות של מה שפעם היה מגורי אדם, מדירים שינה מעינינו. המחשבה שבני אדם חוזרים לביתם מבלי לדעת אם הוא קיים אינה מתקבלת על הדעת.

כמעט בלתי אפשרי לתפוס את ממדי ההרס. לשם השוואה, מספר יחידות הדיור שנהרסו עד כה ברצועת עזה – יותר מ-370 אלף – מקביל להרס כמעט מוחלט של כל תל אביב, רמת גן, בני ברק וגבעתיים גם יחד. במקביל, דַמיינו את פינוי כל שני מיליון תושבי מטרופולין תל אביב למחנות אוהלים ובדונים מכוסים ביריעות ניילון בחופי הים, בימים של רוחות, גשם וקור עז.

>> "אני חושש כל הזמן לאבד עוד ילד": תינוקות מתים מקור בעזה

ההרס והעקירה המסיבית של תושבים, כמו גם המחסור במי שתייה, במזון, בתרופות, בדלק ובאמצעי קיום בסיסיים אחרים, יצרו משבר הומניטרי בקנה מידה חסר תקדים, שנובע מההרס הבסיסי של הערים ומחנות הפליטים. רבים מבתי הספר, בתי התפילה ובתי החולים ששימשו כמחסות הופצצו אף הם ונהרסו לאורך המלחמה.

מלבד ההרס הפיזי, התבצע לנגד עינינו גם ניסיון להרוס מהיסוד את הזיכרון הקולקטיבי והמורשת התרבותית של הקולקטיב הפלסטיני שחי לידנו ובינינו. הרס זה כולל במקרה של עזה ארכיונים וספריות, מסגדים וכנסיות, אתרי ארכיאולוגיה, אוניברסיטאות ומבני ממשל. המחיקה של המורשת התרבותית משתלבת במחיקה הפיזית, במה שנראה כשאיפה לחזור על מהלך הנכבה מ-1948, ובמטרה למחוק את הנוכחות הפלסטינית מההווה, מהעבר ומהעתיד של המקום.

אנו מבקשים למקד את המבט בהרס של הסביבה הפיזית – ובמיוחד בהשלכות החברתיות, הכלכליות והסביבתיות שלו. ברצועת עזה, שגם קודם לכן סיפקה תנאי חיים ירודים בצפיפות גבוהה במיוחד במחנות הפליטים, הרס בקנה מידה כזה, איננו נמדד רק במספר מבני המגורים שנחרבו, אלא במחיקת מרחבי מחיה שלמים, שהכילו מרקם חברתי ותפקודי שאינו בר החלפה.

דו"ח של האו"ם העריך ביוני 2024 כי משקל ההריסות כבר מגיע לכ-40 מיליון טוֹנה – וכי יידרשו לפחות 15 שנה לפנותן. הדו"ח טוען כי "הפסולת מהווה איום קטלני עבור אנשים ברצועת עזה מכיוון שהיא עלולה להכיל תחמושת שלא התפוצצה וחומרים מזיקים". לדברי המחברים, חלק מהפסולת מזוהמת באסבסט, וכן ב"כמות עצומה של שרידי אדם".

ישראל דחתה בעקביות את המחשבה על "היום שאחרי המלחמה", תוך סירוב להשיב על שאלות בסיסיות כמו מי ינהל את שיקום הרצועה, מי יבנה אותה מחדש ומי יישא באחריות על חיי היומיום של תושביה. במקביל, הלכו וגברו הקולות הקוראים להתנחלות מחודשת ברצועת עזה, מהלך המנוגד לחוק הבינלאומי, שהעלה חששות כבדים כי זוהי המוטיבציה האמיתית להרס העצום, במיוחד בצפון הרצועה.

>> האם ישראל מבצעת דומיסייד בעזה?

הרס הערים ומרחבי המחיה הוא בכייה לדורות, ולא רק פשע מלחמה. בלא שיקום, וללא אסטרטגיית בנייה ברורה, המצוקה ההומניטרית תהפוך למצב קבוע, שידון את אוכלוסיית הרצועה למעגלים חוזרים של פליטות, עוני ונחשלות.

על רקע עסקת החטופים וכניסתה לתוקף של הפסקת האש, יש לאפשר את חזרת האוכלוסייה המפונה למקום מגוריה, לספק את האמצעים הנדרשים על מנת לשקם ולבנות מחדש ערים ראויות ולהפסיק את הרס המורשת והתרבות. יש לחשוב כבר כעת על שיקום הרצועה, מתוך הבנה ש"היום שאחרי" נמצא מעבר לפינה, וכי הוא כרוך בתכנון ראוי ובהסדרים פוליטיים שיבטיחו חיים בכבוד ובביטחון לכל תושבי האזור, ישראלים ופלסטינים כאחד.

הכותבים הם חברי ועד מנהל בעבר ובהווה בעמותת בִּמקום – תכנון וזכויות אדם