newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מצפה כרמים הוא הערת שוליים בפרוייקט הגזל הציוני, על כל גווניו

ההחלטה המבישה של בג"ץ לא לפנות את המאחז בגלל שהקרקעות הועברו אליו "בתום לב" חושפת עוד רובד משמעותי במהות האפרטהיידיסטית של ישראל: אפילו הכוונות והתחושות של יהודים עליונות לזכויות הפלסטינים לקניין, לחופש תנועה ואף לחיים

מאת:
המאחז מצפה כרמים (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

החלטה מבישה. המאחז מצפה כרמים (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בצדק זוכה ההחלטה המבישה של בג"ץ שלא לפנות את המאחז מצפה כרמים – כיוון שהקרקעות שלו, בבעלות פלסטינית פרטית, הועברו אליו "בתום לב" – לביקורת עצבנית.

ההחלטה הזו חושפת עוד רובד משמעותי במהות האפרטהיידיסטית של המשטר הישראלי. זה לא רק מערכות חוקים נפרדות לאוכלוסיות נפרדות. לא רק שליהודים יש זכויות יתר בכל מישור, אלא שאפילו הכוונות שלהם עליונות לזכויות של הפלסטינים.

ולא מדובר רק בזכות הקניין. שוטרים וחיילים ישראלים משוחררים פעם אחר פעם מכל הליך משפטי גם לאחר שירו למוות בפלסטינים, כיוון שחשו שהם בסכנה, אף כי לא נמצאה כל עילה ממשית לביסוס התחושה הזו. כשזה מגיע ליהודים, מספיק שאנחנו "חשים" כדי למחוק את הזכות הפלסטינית לקניין, לחופש תנועה, ואף לחיים.

אבל לצד הביקורת, חשוב לזכור שההכשרה הזו של מצפה כרמים היא הערת שוליים לצד מדיניות גזל הקרקעות והנישול בשטחי הגדה (ולפניהם, כמובן, בתוך שטחי 1948), שעיקרה מבוצעת על ידי הפקעות חוקיות למהדרין לפי מערכת המשפט של משטר הגזע הישראלי.

המאחז מצפה כרמים הועתק למיקומו הנוכחי בשנת 2000 במסגרת "הסכם המאחזים", שבו מועצת יש"ע וראש הממשלה דאז, אהוד ברק, סיכמו בינם לבין עצמם – כפי שאנשי העליונות היהודית מימין ומ"שמאל" נוהגים לעשות – על אופן הארגון של גזל האדמות והכשרתו.

מיקומו החדש של המאחז נקבע על בסיס תוכנית המתאר של ההתנחלות כוכב השחר, שמגלם את מהות הנישול חסר העכבות הזה הרבה יותר מאשר המאחז מצפה כרמים. הסיפור האמיתי הוא כוכב השחר, שבו כביכול תולים את "תום הלב" המדובר; לא מצפה כרמים.

את הקמת כוכב השחר יזם ב-1973 הממונה על הרכוש הממשלתי, בעקבות סיור שערך בשטח עם אנשי צבא ואנשי ההסתדרות הציונות העולמית. או אז נכנסת המערכת לפעולה: קודם כל הצבא מוציא "צו סגירה" של השטח, כביכול לצורך אימונים, ואז פועלים להמיר את צו הסגירה לצו תפיסה, כדי לאפשר להסתדרות הציונית העולמית להקים שם מבנים ולאכלס אותם – דבר שהוא כמובן בבחינת פשע על פי החוק הבינלאומי.

ההסתדרות הציונית העולמית, כשמה כן היא: היא מאגדת בתוכה נציגים מכל הזרמים הציוניים, מקצה עד קצה. דרור מורג, למשל, המכהן כראש המחלקה למפעלים ציוניים, שימש כמזכ"ל מרצ מ-2011 עד 2015, והוא אינו הנציג היחיד של מרצ בהסתדרות הציונית. כמובן שלא נפקד שם גם המקום של מפלגת העבודה, הרפורמים, הקונסרבטיבים, וכל זרם ציוני אחר שמתיימר לנאורות וליברליות.

החלטת בג"ץ בעניין מצפה כרמים אכן חושפת דברים שחשוב להדהד ולעמוד על משמעותם. אבל אסור לשכוח שהגזל והנישול הממוסדים, הנרחבים לאין שיעור יותר, נעשים על ידי המכבש הציוני "המהוגן" – שבזרועות ההרס שלו, כל הקשת הציונית היא שותפה אופרטיבית ואידיאולוגית מלאה, בין אם זה ההסתדרות הציונית העולמית וכוכב השחר שלה, או גירוש משפחת סומרין בסילוואן על ידי קק"ל, שגם בה השמאל הציוני שותף מלא ופעיל.

חשוב להבין את עומק המעורבות של השמאל הציוני בגזל המתמשך הזה – היום, ולא פעם – כדי שאולי סוף סוף נפנים שלא מדובר כאן ב"פשרות" שהם כביכול נאלצים לעשות, למשל על ידי שותפות בממשלת ימין קיצונית ואלימה, אלא שהם חלק אינטגרלי ממנגנוני הדיכוי עצמו, שהאינטרסים שלהם מעוגנים במנגנון הזה עד היסוד, ושהם מחויבים להמשך קיומו.

ועוד מילה לגבי המושג הזה, "תום לב", שהספיק לבג"ץ כדי להכשיר את גניבת האדמות הפרטיות מבעליהן הפלסטינים. הטיעון הזה, צריך להזכיר, לא הגן על אנשי היישוב אום אלחיראן מפני החורבן והגירוש, אף שגם הם עברו למקומם "בתום לב". למעשה הם הועברו בשנות ה-50 מהאדמות המקוריות שלהם, שעליהן שוכן היום קיבוץ שובל, על ידי הממשל הצבאי.

לא התיישבו על קרקע פרטית של הזולת, ובכל זאת המדינה לא היססה לגרשם באכזריות. הכפר הבדואי הבלתי מוכר אום אלחיראן (צילום: מיכל רותם)

אף שהמדינה עצמה היא זו שהעבירה אותם למקומם החדש, הם חיו שם במשך עשרות שנים ללא חיבור לתשתיות בסיסיות כמו מים וחשמל, עד שהמדינה החליטה להחריב את כפרם כדי לבנות על חורבותיו את חירן, יישוב ליהודים בלבד.

בניגוד לאנשי מצפה כרמים, תושבי אום אלחיראן לא השתלטו על אדמות לא להם, ולא התיישבו על קרקע פרטית של הזולת. ובכל זאת, המדינה לא היססה לגרש אותם באכזריות – שאף גבתה את חייו של תושב המקום, יעקוב אבו אלקיעאן, ובג"ץ לא היסס להכשיר את הגירוש הנתעב הזה.

במשטר האפרטהייד, גם "תום לב" הוא מושג שחל על היהודים בלבד.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf