משחקי כאילו: מאחז לא חוקי נהרס ומוקם מחדש באותו היום

הקהילה עין סמיה מונה כ-30 משפחות ונמצאת על ציר אלון שבגדה המערבית, סמוך להתנחלות כוכב השחר, צפונית מזרחית לירושלים. התושבים הפלסטינים פונו ממקומם המקורי בשנות השבעים, כשהצבא הקים בסיס במקום ובהמשך התנחלות, ומאז הם חיים בגבעה סמוכה.

לפני כשש שנים הוקמו סמוך לכוכב השחר מספר מאחזים, המכונים ״מאחזי הבאלדים״ של נוער הגבעות, מהקיצונים והאלימים שבגדה המערבית. לאחרונה התגברו ההתנכלויות לתושבים הפלסטינים. בשבוע שעבר, מספרים בכפר, הגיע מתנחל עם עדר הכבשים שלו לאחד הבתים, וחיילים התלוו אליו. הוא ניסה לתקוף פלסטיני והחיילים במקום לא עשו דבר אלא הפנו אותם לתחנה המשטרה. בתחנה המשטרה, במקום לטפל בתלונות בחרו החיילים לעצור את הפלסטיני עצמו. הוא הוחזק במעצר קרוב ל-72 שעות. על הרקע הזה נכנסו לתמונה פעילי תעאיוש, המלווים כבר שנים חקלאים ורועים בדרום הר חברון ובשנים האחרונות גם בבקעת הירדן.

ביום חמישי האחרון, הרסו כוחות צבא את אחד ממאחזי הבלאדים המכונה ״מעוז אסתר״, הממוקם כקילומטר מהגדר המקיפה של כוכב השחר. עוד באותו יום החלו העבודות להקמת המאחז מחדש. בתחילת השבוע הוקמה זרוע נוספת של המאחז, כקילומטר מהמאחז המקורי.

ביום רביעי אחר הצהריים, כעשרים פעילים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים הצטרפו לתושבים המקומיים לסיור לאדמות המרעה שבין שני המאחזים – שטח שהפלסטינים חוששים להתקרב אליו ללא ליווי. ״אם אנחנו הולכים לבד, ישר מתנחלים יורדים לכיוון שלנו וזורקים עלינו אבנים״, מספר לי ח׳, תושב עין סמיה כבן 50. שמו המלא לא מצוין כדי להגן עליו מהתנכלות מצד הצבא והמתנחלים.

ההליכה ממשכן הקהילה לעבר אדמות המרעה ארוכה. האזור עשיר בצמחיה, ובעבר גם רועים מבקעת הירדן היו עולים כדי לרעות כאן את הצאן שלהם. היום ההתנחלות כוכב השחר מפרידה ביניהם. ״יש לנו 800 כבשים״, מספר לי תושב נוסף כשאנחנו צועדים בטור ארוך על שפת תהום של מאות מטרים. כדי להגיע לאזור המרעה יש צורך לעשות עיקוף של מספר קילומטרים, לרדת במשך כמה דקות לוואדי ואז לעלות חזרה מאות מטרים, רק כדי לא לעבור סמוך למאחז, הליכה של כ-3 ק״מ באזור הררי וסלעי. ״השטח של המרעה אסור בשבילנו לא מבחינת המשטרה או הצבא, אלא מבחינת המתנחלים בשטח״, מדגיש ח׳.

הוא בטוח שהמאחז החדש שהוקם השבוע נועד ליצור רצף עם המאחז ״מעוז אסתר״ וכך למנוע מהם גישה כמעט מוחלטת לאדמות המרעה. ״זה יצור קו שיחסום אותנו לגמרי״, הוא קובע. ״כשאנחנו הולכים עם הכבשים לשם, בדרך כלל הצבא והמשטרה רק מסתכלים עלינו כי אנחנו לא עושים משהו אסור. אבל כנראה שמישהו במדינה או בביטחון (אבטחת ההתנחלות כוכב השחר א.ז) עשה חשבון שאם ישימו שם בית חדש לא נוכל לעבור באמצע בין שני המאחזים״.

״מבחינת הצבא המאחז הזה לא חוקי, אבל הביטחון (של כוכב השחר, א.ז) עוזר להם, הם מגנים עליהם, אם הם רואים אותנו מתקרבים הם מתקשרים ישר לחיילים״, מוסיף ח׳. מבחינתו, האבחנה בין התנחלות כוכב השחר שנחשבת לחוקית מבחינת המדינה לבין המאחזים שנחשבים לא חוקיים היא חסרת משמעות.

כוכב השחר הוקם באמצע שנות ה-70. תחילה הגיע הצבא במטרה להקים במקום בסיס, וביקש מהתושבים הפלסטינים לזוז מעט הצידה. ״החיילים אמרו לנו 'תזוזו קצת', אחרי זה הגיעו האנשים לאט לאט כל שנה ונהיה יותר קשה״, מספר ח׳. ״אם נזוז עוד קילומטר, הם יבוא לאיפה שאנחנו חיים עכשיו ויקחו את השטח, מבחינתם הם לא רוצים אותנו כאן״.

גיא הירשפלד, פעיל תעאיוש ומי שמלווה קהילות בבקעת הירדן כבר שנים רבות, מספר לי בזמן שאנחנו צועדים לאדמות המרעה: ״ביום רביעי בלילה התקשרו אלינו כי היו פה מתנחלים בתוך הכפר עם צבא ומשטרה. המאחז הזה עולה ויורד כבר כמה שנים, הרסו להם את המבנה יום אחרי ההתקפה על הכפר, ואז ביום שישי עשינו לווי. בפעם הראשונה היה שקט, אנחנו מעדכנים את הכוחות (צבא .א.ז) כשאנחנו יוצאים לשטח, כי יש פה סכנה, ואז שלשום התחילו לבנות פה מאחז חדש״. לדעתו של גיא ואחרים, מדובר ב״תג מחיר״ על כך שהפלסטינים חברו לפעילים הישראלים.

כמה מהפעילים הישראלים שהגיעו השבוע לעין סמיה השתתפו בליווי הרועים בכפר עוג׳ה בתחילת 2017 שם הותקפו באלימות קשה על ידי מתנחלים ממאחזי הבלאדים. באותה תקיפה נפצעו מספר פעילים אחרי שמתנחלים הכו אותם במקלות ואבנים. כמובן שאף אחד לא נחקר או נעצר. ״פה זה ממש ההארד-קור של נוער הגבעות״, מספר גיא. ״באופן חריג המשטרה הזהירה אותנו, כי הם מאוד אלימים״. הוא מתקשר לצבא כדי לעדכן אותם על היציאה לאדמות המרעה. ״או שהם יגיעו לנו עם שטח צבאי סגור או שיאבטחו אותנו. אם יסגרו את השטח נצטרך גם לפעול משפטית״.

לאחר הליכה של כשעה, שכוללת ירידה תלולה ואז עלייה חדה, אנחנו מגיעים לאזור המרעה בין המאחזים, שלמרות הקיץ עשיר בצמחייה נמוכה. בגבעה ממול ניתן לראות את המתנחלים עובדים על המאחז החדש, מקימים פרגולה ומיישרים את השטח עם טרקטור. הפעילים והתושבים מחליטים לחזור לכיוון הכפר, בצעדה דרך המאחז ״הוותיק״ יותר שפונה בשבוע שעבר אך הוקם מחדש באותו היום.

כשהקבוצה מתקרבת למאחז, שכולל מבנה רעוע מלוחות עץ ועוד הרבה ציוד ואשפה מפוזרים מסביב, מגיעים ג׳יפים של צבא ומשטרה ומנסים למנוע מאיתנו להתקרב למבנה. ״אסור להתקרב לשם״, צועק אחד החיילים, אך לא מראה שום צו שטח צבאי סגור. במהרה מתגלה לנו שהמאחז בכלל נטוש, לפחות זמנית, והסצנה נהיית יותר אבסורדית: חיילים חמושים מגינים בנחישות על מאחז לא חוקי שהקודם על אדמות פלסטיניות, שנהרס והוקם מחדש, כאשר באותו הרגע אין בו ישראלים להגן עליהם. ״על מה אתה שומר?״ שואל אחד הפעילים את החיילים. ״אני שומר על הפקדות שקבלתי״, עונה אחד מהם.

על אחד מלחות העץ מהם נבנה מחדש המאחז נכתב ״חייל שוטר סרב פקודה הנוגדת את…״  אך הכתובת נקטעת מכיוון שלוחות העץ הורכבו בצורה שונה לאחר ההריסה. המאחז נראה כמו מחנה של הצופים ששכחו בו ליותר מידי זמן נערים בלי לווי מבוגרים: סירים עם פסטה חצי אכולה, זבל בכל מקום, מזרונים מרופטים וארון עליו נכתב ״בנות לא לפתוח״, וסטיקר של ״בארץ ישראל אין קרקע פרטית לגויים״, שמתמצת את המדיניות הישראלית בשטחים. הפעילים הפלסטינים מצטלמים עם דגלי פלסטין ומציבים אותם בראש המבנה הרעוע, בזמן שאחד הפעילים הישראלים מתלוצץ שאם היה מדובר בהפגנה של ועדת המעקב, כבר היתה מתחילה שערוריה בגלל הדגלים.

אחרי מספר דקות הפעילים והתושבים מחליטים לצעוד חזרה לכפר. אבל החיילים, שלא היו מרוצים מכל הסיור ההפגנתי, מתחילים לרדוף אחרי הקבוצה במורד ההר, בניסיון לעכב או לעצור מישהו. כשרכב הסעות מגיע לאסוף את הפעילים המותשים, החיילים עטים על הרכב, מחרימים את המפתח ועושים חיפוש בתא המטען ובמנוע, אך אחרי מספר דקות מוותרים. גיא מצידו מבטיח ש״המשך יבוא״, ושאם הרועים הפלסטינים ירצו בכך, הם יגעו גם בשבוע הבא ללוות אותם.

אני שואל את ח׳ אם הם חוששים שהקשר שלהם עם פעילים ישראלים וזרים יגרור ענישה. ״אני באמת לא יודע״, הוא אומר בכנות. ״אחרי שתלכו אני לא יודע מי יבוא בלילה, אנחנו כל הלילה לא ישנים, עם חצי ליטר דלק אין בעיה לשרוף לנו את כל הבית״, הוא אומר ומצביע על האוהל העשוי יריעות בד. הכפר דומא, שבו נרצחה משפחת דוואשה, נמצא רק קילומטרים ספורים מכפרו.