newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נדם קולה של איראן: מאסטר המוזיקה הפרסית הקלאסית הלך לעולמו

מוחמד רזא שג'ריאן, גדול זמרי המוזיקה הקלאסית האיראנית, עמד תמיד לצד העם האיראני מול המשטר, גם כשנאלץ לשלם על כך מחיר. הוא מת בגיל 80 לאחר מלחמה ממושכת במחלת הסרטן

מאת:

מוחמד רזא שג'ריאן, גדול זמרי המוזיקה הקלאסית האיראנית, הלך היום (חמישי) לעולמו בגיל 80 לאחר מלחמה ממושכת במחלת הסרטן.

לאורך יותר מחמישה עשורים קולו היה, במידה רבה, קולה של איראן – לא רק משום השליטה הפנומנלית שלו במוזיקה הקלאסית האיראנית שזכתה גם להכרה בינלאומית (בין היתר היה מועמד פעמיים לפרס גראמי, ובשנת 2010 רדיו NPR ציין אותו כאחד מחמישים הקולות הטובים בעולם), אלא לא פחות מכך, מפני שלאורך כל התהפוכות שעברו על איראן בעשורים האלה, שג'ריאן תמיד עמד לצד העם האיראני מול המשטר, גם כאשר נאלץ לשלם על כך מחיר.

מוחמד רזא שג'ריאן

מוחמד רזא שג'ריאן

שג'ריאן נולד למשפחה דתית בעיר משהד בצפון-מזרח איראן. כבר מילדות השתתף בטקסי שירה של פסוקי קוראן וכנער אף זכה לפינה משלו ברדיו המקומי במשהד. הוא עבר לטהראן בגיל 26 כדי לעסוק בשירה באופן מקצועי, שם זכה להכרה מהירה ושובץ כאחד הזמרים הקבועים בתוכנית המוסיקה הקלאסית האיראנית ברדיו הממלכתי. מאוחר יותר אף היה חבר קבוע באנסמבל הקלאסי של הטלוויזיה האיראנית.

בראשיתה של המהפכה האסלאמית, בסוף שנות ה-70, מעמדו של שג'ריאן כמאסטר המוזיקה הפרסית הקלאסית כבר היה מבוסס, והוא היה אחד האמנים האהובים במדינה.

אחרי אירועי השמונה בספטמבר 1978, שזכו באיראן לכינוי "יום שישי השחור", שבו כוחות הביטחון של השאה ירו למוות בלפחות מאה מפגינים בכיכר ז'אלה בטהראן, שג'ריאן פירסם מכתב בכתב ידו שבו הודיע כי לא יופיע עוד ברדיו ובטלוויזיה הממלכתיים.

זאת לא היתה הפעם האחרונה שבה שג'ריאן השתמש במעמדו הציבורי כדי להשמיע את קולו של העם האיראני: ביוני 2009, בעקבות זיוף תוצאות הבחירות על ידי הנשיא דאז, אחמדינז'אד, רחובות איראן נשטפו במפגינים, בעיקר צעירים וצעירות, בגל מחאה המוני שנודע בשם "הגל הירוק".

המשטר האסלאמי דיכא את ההפגנות הללו ביד קשה וקטלנית; מנהיג המחאה והמועמד לנשיאות דאז, מיר-חוסיין מוסווי, נתון מאז ועד היום במאסר בית ביחד עם רעייתו, זהרא רהנוורד. בעקבות הדיכוי של מחאת הגל הירוק, שג'ריאן הקליט את השיר "הנח את הרובה" למילותיו של המשורר פרידון משירי. מתוך השיר:

הנח לרובה,

הרובה שבידך הוא שפת הברזל והאש,

שפת הזעם והדם,

שפת האלימות המצמיתה.

בוא, שב, דבר, הקשב,

אולי ניצוץ האנושיות יפרוץ דרכים בלבך

אחרי שפירסם את השיר, שג'ריאן ביקש במכתב פומבי ממנהל רשות השידור האיראנית שלא להשמיע יותר את שיריו בתחנות הממלכתיות. זאת, בין היתר, משום שעד אז רשות השידור האיראנית נהגה לנכס לא פעם משיריו הפטריוטים של שג'ריאן, אשר הבהיר בראיון שנתן לרשת בי.בי.סי בפרסית כי השירים האלה נכתבו והושרו באווירה פוליטית שונה לגמרי ואין להם כל קשר למשטר הנוכחי.

מאותו יום, פניו של שג'ריאן נעלמו לגמרי ממסכי הטלוויזיה האיראנית, למעט הפצעה חד פעמית בסרטון תעמולה של חסן רוחאני. היעדרות זו מהמסכים לא רק שלא פגעה בפופולריות שלו, אלא הביאה את האהדה הציבורית אליו לשיאים חדשים. האהדה הציבורית אליו לא התבססה רק על עמידתו לצד העם מול המשטר; אחרי רעידת האדמה האיומה בעיר בם בשנת 2003, שג'ריאן יצא לסיבוב הופעות והקדיש את כל הכנסותיו לנפגעי רעידת האדמה.

השיר המזוהה ביותר עם שג'ריאן – שאחראי במידה רבה למעמדו כקולו של העם האיראני – הוא השיר "ציפור השחר", שכתב המשורר מוחמד תקי בהר והלחין המוזיקאי היהודי הנודע מורתזא ניי-דאוד.

אף ששג'ריאן איננו המבצע המקורי, הביצוע שלו הוא המוכר ביותר לשיר שמחזיק בערך ויקיפדי משל עצמו ומהווה את המנון החופש האיראני האולטימטיבי. מתוך השיר:

ציפור השחר, השמיעי אנחתך

נתצי את הכלוב הזה מידי הרֶשע

ציפור קשורת כנף, צאי מפינת הכלוב

השמיעי את נעימת חירותה של האנושות

הו אלי, הו גורל, הו בריאה,

הפציעו שחר על לילנו האפל

בברכת חג מצולמת שפורסמה בערוץ היוטיוב שלו במרץ 2016 לכבוד ה-נורוז, ראש השנה הפרסי, שג'ריאן הופיע מגולח ראש והודיע לעם האיראני כי הוא סובל מזה חמש עשרה שנה מסרטן כליות. מאז ועד להודעה על פטירתו היום, העם האיראני עקב בדריכות אחר מצבו הבריאותי, בעיקר באמצעות מידע שהקפיד לספק לציבור בנו, הומאיון שג'ריאן, מוזיקאי מחונן בזכות עצמו.

כמעט בכל אחד מאשפוזיו האחרונים, אנשים עמדו מחוץ לשערי בית החולים ושרו את השיר "ציפור השחר".

וכאן הפעם האחרונה שהוא שר את השיר הזה בהופעה:

בשעות האחרונות, מאז פרסום דבר מותו של שג'ריאן, הרשתות החברתיות בשפה הפרסית התמלאו בתמונותיו ובאינספור הספדים וביטויי אבל.

עדיין לא התפרסמו פרטים באשר להלווייתו, פרט לעובדה כי על פי החלטת המשפחה הוא ייקבר בעיר הולדתו, משהד. סביר להניח כי בשל מגבלות הקורונה, ואולי עוד יותר מכך – בשל רצון המשטר שלא להפוך את הלווייתו לאירוע המוני מסיבות פוליטיות – הלוויה תהיה אירוע מינורי יותר משהיה בנסיבות אחרות.

עבורי אישית, קולו תמיד יהיה הקול האינטימי ביותר של הבית, זה שגדלתי עליו, וכמו מיליוני איראנים ברחבי העולם, אלווה אותו בלבי למנוחתו האחרונה. יהיה זכרו ברוך.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf