newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

החיילים שנפגעו בניסוי האנתרקס עדיין מחפשים מזור

שמונה שנים לסגירת תיק האנתרקס בבג"ץ, ותופעות לוואי עדיין צצות אצל חיילים שהשתתפו בניסוי. המערכת לא הכירה בכשלים ולא הסיקה מסקנות, והפגיעה הבאה על ידי הקהילה הרפואית בקבוצה מוחלשת היא רק עניין של זמן

מאת:

שמונה שנים בדיוק חלפו מאז נסגר בבג"ץ תיק האנתרקס, שעסק בניסויים שנעשו על חיילים ששירתו בצה"ל בניגוד לכללי האתיקה הרפואית. מאז, אחת לכמה חודשים, לפעמים רק פעם בשנה, מתקשר אלי חייל שהשתתף בניסוי לחיסון הגחלת (אנתרקס). האמת שהם כבר מזמן אזרחים, מזמן פשטו את המדים, אבל תמיד כשהם מתקשרים אני רואה בעיני רוחי אותם בני 19 בערך, לבושים מדים, חדורי מוטיבציה ובריאים. בעיקר בריאים.

בטלפון הם נשמעים כמעט מתנצלים. לא נעים להם שהם חושבים שאולי כל המחלות האלה שהם נושאים על גופם, המאפיינות אנשים מבוגרים וחולים כרונים, קשורות איכשהו בניסוי. קצת לא נעים להם להאשים את הצבא. הדבר הראשון שאני מרגישה זה את הדמעות שוב חונקות לי את הגרון באופן לא מקצועי, ואת הזעם ההוא שמאיים שוב לבעבע.

כי אז ב-2006 אחרי שפנתה אלי חיילת אחת, סיפרה על הניסוי והתחלנו ב"רופאים לזכויות אדם" (רל"א) לעבוד על הנושא, האמנתי שרק אם נתריע הכל ישתנה, שהרי החיילים הם הנקודה הרגישה של רובנו. אומנם אנחנו שולחים אותם אל האש, אבל לא מסכנים אותם בדברים שאינם קשורים לתפקידם (וכן אני מודעת לסתירה המופרעת כאן, נושא למאמר אחר).

עדיין אין חוק שיגן על חיילים, אסירים ואנשים בבתי אבות מפני ניסויים. חייל מקבל חיסון ביום הראשון לגיוס. אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לכתבה. (משה שי / פלאש 90)

עדיין אין חוק שיגן על חיילים, אסירים ואנשים בבתי אבות מפני ניסויים. חייל מקבל חיסון ביום הראשון לגיוס. אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לכתבה. (משה שי / פלאש 90)

במהלך הניסוי נפלו פגמים רבים, שכבר פורסמו בעבר. את "הנסיינים" – כן, כך קוראים להם – גייסו בעיקר מקרב חיילים צעירים ויחידות קרביות. סמכו כנראה על תמימותם, ועל המוטיבציה הגבוהה שלהם. גייסו אותם בקבוצה, מה שאיפשר לחץ חברתי – גלוי או מרומז. לא סיפרו להם את מה שכבר היה ידוע על תופעות לוואי של החיסון בקרב לוחמים אמריקאים ממלחמת המפרץ. ולא אמרו להם דבר אחד: שהם נבחרו לא משום שהם נשלחים למלחמה בה יש סכנה לשימוש באנתרקס, שהרי הסכנה היא שישראל כולה – על כלל אזרחיה – תותקף בנגיף. הם נבחרו פשוט כי שום חברת ביטוח לא מוכנה לבטח נסיינים אזרחים, והם – כמה נוח – ממילא מבוטחים על כל מה שיקרה להם בצבא.

פגם נוסף שנפל בניסוי היה המעקב שאחרי. מי שהיו לו תופעות לוואי לעיתים לא דיווח כי לא רצה שיורידו לו את הפרופיל הקרבי והוא יועבר מיחידתו, והמעבדה לא יזמה די ביקורות. מי שהתלונן לעיתים הואשם בהתחזות – כי הרופא ביחידה כלל לא ידע על הניסוי. לחייל אמרו שזה סודי, והרופא לא קיבל את תיק הנסיין שלו.

גם אנחנו ברל"א וגם החיילים הגשנו עתירות לבג"ץ. בהתדיינות משפטית נפרדת לאחר שהליך זה מוצה, הגיעו הנסיינים העותרים והמדינה לפשרה: המדינה הסכימה שהנסיינים שיפנו יקבלו פיצוי – סמלי לדעתי – זאת מבלי שהמדינה הכירה בכשליה, ותוך שהיא מציינת שזהו פיצוי לפנים משורת הדין. אלו מהם הסובלים מתופעות לוואי אמורים לפנות במסלול האישי דרך אגף השיקום במשרד הביטחון. נטל ההוכחה – שמחלותיו של נסיין סציפי נגרמו כתוצאה מהשתתפות בניסוי – לא פשוט. בניגוד להמלצתנו שגם תופעות שסווגו כ"כנראה לא קשורות" יוכרו, משום הבעייתיות בכל יוזמת הניסוי והתנהלותו, לא התקבלה. במקביל, כל מאמצינו לא הואילו, והמחוקק לא שינה את המצב ולא קידם חוק הניסויים בבני אדם כך שיחול גם על ניסויים שאינם במרכזים רפואיים – בצבא, בבתי הכלא, בבתי האבות ועוד. הגוף היחיד שהסיק מסקנות היה הצבא, אשר בהוראות מטכ"ל החמיר את תנאי הניסויים שיערכו בו באופן שיגן על הנסיינים.

שאלתי את אחד החיילים שהשתתפו ולא סובל מתופעות לוואי אם הוא מצולק מהאירוע. הוא ענה שלא. היה כשל, זה תוקן וממשיכים הלאה. אחרים, שבגיל כה צעיר סובלים ממחלות מגבילות וכרוניות, מתקשרים אלי. כך הם מתחילים את המסע הלא פשוט הזה – להשיג את התיק ממנהלת הניסוי, לעבור עליו ולהבין אם יש קשר בין מה שהם סובלים ממנו לבין הניסוי, ללכת לאגף השיקום מלווים בעורך דין.

העובדה שאין הכרה מערכתית בעומק הכשלים והפגיעה מבטלת כל אפשרות לשינוי היסודי הנדרש. המדינה ממשיכה לטעון אחרי כל מה שנחשף ש"מחקר עומר 2 נערך כאשר לנגד עיניהם של עורכיו עמדו באורח שאין למעלה ממנו גם הרצון להבטיח את שלומם של המתנדבים. בטיחות המחקר, האתיות שלו באשר למשתתפיו, כל אחד מהמתנדבים ולא רק איכותו המקצועיות מדעית אכן התאפשרו בהתאם למיטב הכלים שהעמידה המדינה". בו בזמן את עדויות החיילים מציגים נציגיה כתחושה: "על הצלחה זו של עומר 2 איימה להעיב עד כה עננה לא פשוטה, תחושתם של רבים מהמתנדבים כי מדינת ישראל ומערכת הביטחון עשו ברצונם להתנדב שימוש מבורך אולם הותירו אותם לכאורה לאחר מכן לבדם לחששותיהם".

הצגת הפשרה הכספית בין החיילים לבין המדינה כסגירת מעגל מוטעית. משיחות עם חיילים עד היום, אני יכולה לומר שגם אלו שהסכימו על הפשרה הרגישו כי קיבלו אותה מתוך תחושה שזה המירב אליו ניתן להגיע ולא משום שהיה בכך כדי להביא מזור לפגיעה.

המחוקק עדיין אדיש. חוק משמעותי שיסדיר את ההגנות על נסיינים בכלל, ובצבא בפרט, לא מקודם. אחרי שאני מדריכה את החייל – היום אזרח – שמתקשר, אני מורידה את שפופרת הטלפון ויודעת שהפגיעה הבאה על ידי הקהילה הרפואית בקבוצה מוחלשת (גם אם היתה כאן רק כלי שרת בידי גורמים אחרים) היא עניין של זמן.

הדס זיו היא מנהלת תחום חינוך ואתיקה בעמותת רופאים לזכויות אדם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf