newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פרידה מהסופר שהשב"כ תרגם לעברית

סלמאן נאטור רצה שיתרגמו אותו לעברית. לא לעברית של מודיעין צבאי, אלא לעברית שאנשים מדברים בה. הוא רצה גם לדבר עם יהודים בערבית. והוא רצה שבהלוויה שלו נצחק ולא נבכה. שלום לך, אלאוסתאז

מאת:

כותבת אורחת: מייסלון דלאשה

בתחילת שבוע שעבר נודע לי על מצבו הרפואי של הסופר הפלסטיני סלמאן נאטור. עמוק בלבי האמנתי שזה רק אשפוז חולף, ולא האמנתי לרגע כשחברו הטוב, יהודה שנהב, אמר לי: "סלמאן גוסס". אבל ההודעה הארורה הגיעה תוך שעה. "נפטר".

מה נפטר? פשוט ככה? אולי יש עוד סיכוי שהרופאים טועים, משהו? היו לו עוד הרבה תכניות לשנה הבאה. הוא אמור בקרוב להשיק את התרגום של ספרו "מסע על מסע" לעברית, תרגום עליו עבד בחודשים האחרונים עם יוני מנדל.

אבל הזמן עבר וזה רק נהיה יותר אמיתי: יש הלוויה, יש מועד ומקום. תוך כדי שאני מנגבת את ים הדמעות, כתבתי לחגי מטר ויעל מרום, עורכים בשיחה מקומית. שאלתי אם מישהו יכתוב על זה, כי פחדתי שהתקשורת לא תיתן לאיש החשוב הזה את מלוא הכבוד שמגיע לו, בעיקר התקשורת העברית. הם כתבו לי שכבר עובדים על טקסט, ושאלו אם ארצה לכתוב עוד אחד. החלטתי להמשיך לבכות בינתיים ולכתוב בהמשך.

וכך, המומה, מצאתי את עצמי נוסעת ללוויה. עוד ועוד חברים עם פנים המומות באים לנחם את המשפחה ולהיפרד. שחקנים שהכיר מתקופת פעילותו בתיאטרון כשחקן ומחזאי, אקדמאיים, פוליטיקאים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, יהודים, חילוניים, קומוניסטיים, שמרנים, דתיים, מבוגרים, צעירים ומי לא היה שם. ונשים פמיניסטיות, מזועזעות מההפרדה המגדרית, מנסות להתגנב לרחבה של הגברים, שבה עלו בזה אחר זה נואמים גברים בלבד. כולנו מנסות בכוח לכבד את המעמד ולהתגמש הפעם, כי זה לא הזמן ולא המקום, אבל בליבנו יודעות שסלמאן מתהפך בארונו איתנו.

> סלמאן נאטור: האיש שהאמין שלסופר אסור לוותר על המוסר

סלמאן נאטור (נאיף נאטור, CC BY-SA 3.0)

סלמאן נאטור (נאיף נאטור, CC BY-SA 3.0)

הנשים נפרדות ממנו בשירה, סגנון לוויה שלא הכרתי, אבל לשמחתי חברתי הטובה ביותר היא דרוזית, כך שהיא הכינה אותי מראש לאופי הטקס. בין המון הנשים אני פוגשת את נדא, האישה היפהפייה שהייתה מלווה אותו לכל כנס או אירוע ספרותי שבו נאם. מחפשת את עיניה, ולא יודעת מה להגיד לה. רק בוכה, כי זה המקום היחיד שבו בני אדם מישירים מבט ודומעים יחד.

דיירי קבע, דיירים זמניים

בין הנואמים אני שומעת את חברו הטוב ומורי, יהודה שנהב, אומר בערבית עם מבטא ספק עיראקי ספק פלסטיני "יא אח'י…". נזכרת בכל פעם ששמעתי את יהודה קורא לסלמאן במסדרונות האוניברסיטה "יא אח'י שנו תסאווי?" ("אחי, מה אתה עושה?"). יהודה סופד ואומר בערבית: בזכותך חזרתי לדבר בערבית.

בראשי קראתי להם תמיד "צמד חמד", כי בשנים האחרונות היה קשה להגיע לאירוע או לכנס על ספרות ותרגום מערבית שלא כיכבו בו שניהם שם, משלימים האחד את סיפורו של השני: האחד פלסטיני שנולד שנה אחרי הנכבה, והשני יהודי ערבי שנולד שנתיים אחרי "מבצע עזרא ונחמיה", שבו הגיעו יהודי עיראק לישראל.

השניים עבדו יחד על תרגום ספריו של נאטור לעברית, ופרסמו את "היא, אני והסתיו", "ששים שנה/ מסע מדברי", ואת "הזיכרון שוחח איתי והסתלק". לאחרונה עבדו על הקמת הוצאה לאור לתרגום ספרות ערבית לעברית – תרגום ספרותי, לא מודיעיני, כפי שאלאוסתאז ("המורה") נהג להסביר תמיד. סלמאן היה מתבדח תמיד על הלילה שבו אנשי שב"כ לקחו אותו מביתו, כדי לספר לו אי שם במרתפים שלהם שהם יודעים על הכתיבה הפוליטית שלו, כי הם תרגמו את הכל. והוא, האיש שתמיד ידע איך להצחיק ולעקוץ, ענה: "איזה יופי, תמיד רציתי להיות מתורגם לעברית".

אני לא יודעת למה הוא כל כך רצה להיות מתורגם לעברית. אולי הוא קיווה להשפיע בכל זאת על דעת הקהל. אולי קיווה שתדעו שהוא מבחין בין "דיירי קבע" לבין "דיירים זמניים", כפי שכינה זאת, שאלה האחרונים מגיעים לתקופה זמנית, ולא מעוניינים להשקיע במקום אליו הגיעו, ולא לומדים את שפתו, לעומת דיירי הקבע שרוצים להיות חלק מהאזור ולהשתלב בו, ללמוד את שפתו וללמוד לחיות עם הנוף שלו ולא להפוך אותו לאי מערבי תלוש מהסביבה.

משאלתו האחרונה

ביום אחרי הלוויה ניסיתי לכתוב ולא הצלחתי. כתבתי ליעל העורכת שהכאב לא חלף גם ביום שאחרי. מסתבר שגם שבוע אחרי זה לא. ואז פתאום המתקבל מייל, שמעדכן שהטקסט שהוא שלח לתרגום – "מת ללא אזהרה" – תורגם ופורסם בערבית ובעברית באתר העוקץ.

אזרתי אומץ ופתחתי את הקישור, אחרי שלא הצלחתי לפתוח את הקובץ ששכב אצלי על המחשב כבר חודש בתור תיקייה של פרויקט תרגום רחב יותר של ספרות פלסטינית. מהר מאוד הדמעות נמהלו בצחוק תוך כדי הקריאה. סלמאן מתאר הלוויה דמיונית שלא משאירה מקום לדמיון. "בדיוק ככה רצה להיפרד מאתנו", חשבתי לעצמי וצחקתי, כי זה מה שהוא מבקש, שנצחק, אבל מרשה לנו גם לבגוד ולבכות קצת.

אז סליחה שאני שוב בוגדת כשאני קוראת את הטקסט שלך, שכולו אלגוריה על עצמך, אוסתאז סלמאן, אבל אל תדאג – צחקתי גם מכל הבדיחות, ובעצם אני נפרדת ממך כמו שביקשת:

גופתו נעטפה על גבי מזרון שהגביהו כחצי מטר מעל לרצפה. התכריכים השחורים, המשייים, לא הותירו אבר מאברי גופו חשוף, להוציא את פניו ואת גב כפות ידיו.

באולם הגדול נפרשו שטיחים פרסיים ועליהם הונחו מזרונים ושמיכות צמר. האולם היה מלא מפה לפה בנשים שישבו סביב כריסטין וקרובות הנפטר, כשהן משננות את קינות הפרידה והאובדן, אשר לשמען תתלחלח גם האבן, ולמרות שכריסטין הודיעה להם על צוואת אבו עמאר, שלא יבכה עליו איש, היו דמעותיהן שוטפות.

'מה את רוצה, כריסטין, שנשיר ונרקוד כמו ביום חתונתו?' אמרה אישה שישבה בפינה הדרומית.

וחברתה אמרה, 'אני מתארת לעצמי את אבו עמאר פוקח את העיניים וקם ומספר בדיחה כדי שנתגלגל מצחוק, ואחר כך חוזר ועוצם את העיניים וממשיך לָמוּת'.

سجي جثمانه على فرشة ترتفع نصف متر عن سطح الأرض.

لم تترك الأكفان السوداء الحريرية عضواً مكشوفاً من أعضاء جسده إلاّ وجهه وظاهر يديه.

قاعة كبيرة، فرشت بالسجاد العجمي وعليها فراش وأغطية من الصوف. غصت القاعة بالنساء اللواتي جلسن حول كريستين وقريبات الفقيد وهن يرددن اناشيد الفراق والغياب التي يندى لسماعها الحجر وقد انهمرت دموعهن رغماً عن كريستين التي أبلغتهن وصية أبي عمار بألا يبكي عليه أحد.

“هل تريدنا كريستين أن نغنّي ونرقص كما في يوم عرسه؟”

قالت امرأة جلست في الزاوية القبلية، وقالت أخرى:

“أتخايل أبا عمار يفتح عينيه وينهض فيحكي نكتة ويتركنا نفرط من الضحك وبعدها يغمض عينيه ويكمل موته”.

[תרגמה מערבית לעברית: רחל חלבה]

מייסלון דלאשה היא סוציולוגית החוקרת את השלכות הלימודים בבתי ספר אינטגרטיביים או סגרגטיביים בישראל על הבוגרים הערבים-פלסטינים שלמדו בהם, בדגש על חשיבות השפה הערבית והעברית בהבניית הזהויות בתקופת הלימודים, כמו גם את ההשלכות של לימודיהם אלו בכל הנוגע להשגת השכלה גבוהה ותעסוקה. בעבר הנחתה קבוצות מפגש בין בני נוער יהודים לבני נוער פלסטינים, וכתבה בעיתונות הערבית בנושאים פנים-קהילתיים כמו תעסוקת נשים וחיי הצעירים בחברה הערבית.

> זקוף גו פסע והלך לעולמו: פרידה מהמשורר סמיח אלקאסם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf