newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עשור לגדר, פרק 1: הפרויקט הישראלי הגדול

עשר שנים מלאו למה שהוא ככל הנראה פרויקט הבנייה הגדול והיקר ביותר בהיסטוריה של המדינה. בסדרה של תריסר פרקים אציג כאן את ההיסטוריה של הגדר-חומה, את המאבק נגדה, הטיעונים של תומכיה ומתנגדיה, השלכותיה על החיים בשטחים וההשפעות שעשויות להיות לה על האזור כולו בשנים הקרובות. הפרק הראשון יעסוק בסיפור הישראלי של הגדר

מאת:

צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

מהזווית הזאת, רק לרגע קט, כל פרויקט הגדר נראה כמו אבסורד אחד גדול. אני עומד בקצה המזרחי של אריאל, בעומק של כ-20 ק"מ לתוך הגדה המערבית, מרחק של פחות משלושים ק"מ מהירדן, ומסתכל סביב. ממש מולי נמצאת הגדר הישנה של ההתנחלות, מעבר לה מטעי זיתים של הכפר מרדא, ומעבר להם מקטע של גדר ההפרדה: כביש פטרול, גדר אלקטרונית, מצלמות, ערימות תיל שמגינות על הגדר – ומעבר להן עוד מטעים והכפר עצמו. עד כאן – המראה המוכר.

אלא שהליכה לא ממושכת מדי לכל צד שהוא מובילה לנקודה שבה הגדר פתאום נעלמת. כך למשל הגדר מגיעה ממש עד לכביש מספר 5, שחוצה את הגדה מכיוון ראש העין לכיוון צומת תפוח, ולא ממשיכה מצידו השני. כשחוצים את הכביש מוצאים אזור שניכר שבוצעו בו חפירות ועבודות תשתית. אורן הצלם זוכר שהיה כאן בהפגנה לפני כחמש שנים ואומר שדבר לא השתנה בשטח מאז. גם כאן, כמו במספר מקומות אחרים לאורך התוואי, העבודות הופסקו לפני מספר שנים ולא חודשו.

אנחנו משוטטים לאורך התוואי הריק, אורן מצלם, אני רושם לעצמי הערות בפנקס. כעבור עשר דקות בערך מתקרב אלינו ג'יפ צבאי, ואנחנו מחליטים לחסוך לעצמנו את טקס שליפת תעודות העיתונאים והעיכוב לכמה דקות, נכנסים לאוטו וממשיכים הלאה. אני חושב על כל המקומות האחרים שבהם נותרו חלקים לא בנויים בגדר – מעלה אדומים, גוש עציון, דרום הר חברון – ושמשמשים יום-יום למעבר מאות ואלפי בני אדם. חלקם נתפסים על ידי סיורים כמו זה שהתקרב אלינו. רובם המכריע לא. מהזווית הזאת, רק לרגע קט, כל פרויקט הגדר נראה כמו אבסורד אחד גדול.

פי שניים מאורך הקו הירוק, למעלה ממאה ק"מ לא בנויים

ב-14.4.2002 הודיע ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, על הכוונה להתחיל לבנות את גדר ההפרדה. הימים היו ימי השיא של האינתיפאדה השנייה, שהתחילה בהפגנות ענק ברחבי השטחים, שנענו בכוח אש גדול ובהרג מאות מפגינים, מה שהוביל לשינוי פאזה ולשורה של פיגועים קשים וקטלניים בתוך ישראל. אחרי הפיגוע הרצחני במלון פארק שהרג 30 ישראלים בליל הסדר של 2002 יצאה ישראל למבצע חומת מגן, שבמהלכו נהרגו כ-500 פלסטינים, נחרבו חלקים שלמים של מספר ערים ומצור הוטל על המוקטעה. לגדר שעל הקמתה הכריז שרון לא היה תוואי, לא תקציב ולא צורה – אבל פרויקט הבנייה, ככל הנראה הגדול ביותר בהיסטוריה של המדינה, נולד.

עשר שנים עברו מאז והרבה מאוד קרה. תוואי הגדר שורטט, שונה מספר פעמים על ידי הממשלה ומשרד הביטחון ושוב על ידי בג"ץ. עבודות התחילו, הופסקו, התחילו מחדש, ושוב הופסקו. את תמצית הסיפור אפשר להעביר בכמה מספרים פשוטים:

תוואי הגדר: בין 680 ל-709 ק"מ (נתוני משרד הביטחון ובצלם, בהתאמה).

אורך הגדר ביחס לקו הירוק: יותר מפי שניים (אורכו של הקו הירוק 320 ק"מ)

חלקים בנויים כיום: 525 ק"מ

חלקים של הגדר שעוברים בתוך הגדה המערבית: 85 אחוז

אדמות פלסטיניות בצד ה"ישראלי" של הגדר: 8.5 אחוז משטחי הגדה

אדמות פלסטיניות בצד ה"ישראלי" בתוכניות המקוריות: 17 אחוז משטחי הגדה

אזרחים פלסטינים לכודים בצד ה"ישראלי" של הגדר: כ-50 אלף בכפרים ועוד כ-200 אלף במזרח ירושלים

אופי המכשול: 10% של חומת בטון בת שמונה מטרים, 90% של גדר אלקטרונית בת שני מטרים עם מרחב ביטחון מכל צד.

עלות בנייה עד היום: למעלה מעשרה מיליארד שקל.

עלות תחזוקה: כמיליארד שקל לשנה

מועד סיום הבנייה: לא ידוע. פרט לכמה נקודות חריגות עבודות בניית הגדר הפסיקו כמעט כליל, והמדינה הודיעה לבג"ץ שאין לה כוונה להשלים את המקטעים הפתוחים בזמן הקרוב.

מקטע של הגדר באזור טול כרם (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מקטע גדר באזור ירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)מקטע של הגדר באזור טול כרם (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כרוניקה של מסע בין ביטחון לסיפוח

הרעיון להקים גדר הפרדה בגדה המערבית עלה מספר פעמים במהלך שנות התשעים אבל לא קרם עור וגדים. בתחילת שנות האלפיים עסקו בו אהוד ברק וחיים רמון, אבל כאמור היה זה שרון שנתן את האור הירוק לתחילת העבודות. "הרעיון של רמון וברק היה לכרוך את בניית הגדר עם נסיגה לקו מסוים, הקמת גבול ופינוי יישובים, אבל דבר כזה פשוט לא היה ישים בזמן שאוטובוסים ובתי קפה התפוצצו כל יומיים", מספר אילן ציאון. ציאון, עורך דין במקצועו, היה ב-2001 אחד ממקימי תנועת "גדר לחיים", שדרשה מהממשלה להקים גדר כמה שיותר מהר, בכוונה שזו לא תהיה גדר הגבול הרשמית אלא רק גדר ביטחון. "אנחנו אמרנו שהעיקר זה להקים גדר מחר בבוקר, לא משנה איפה – בכל מקום שהממשלה תחליט, רק שתהיה בין ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית לזו הישראלית. בהתחלה התקשורת לא הבינה את ההבדל בינינו לבין ברק ורמון, עד שמשה קצב (בימיו כנשיא, ח"מ) הביע תמיכה בנו ואז התחילו להקשיב. באפריל 2002 הממשלה החליטה להקים קטע ראשון של הגדר".

ציאון מספר שלקח עוד זמן מה ועוד לחץ ציבורי עד שהממשלה באמת התחייבה לבנות את הגדר במלואה. אלא שכאן, כצפוי, התחילו המלחמות על התוואי. בהתנגדות הפלסטינית נעסוק בפרקים הבאים של הסדרה, אבל כבר עכשיו אפשר לומר שהדרישה הפלסטינית הבסיסית הייתה שאם כבר נבנית גדר – אז שתבנה על הקו הירוק. גישה זו קיבלה חיזוק מפסיקת בית הדין הבינלאומי בהאג ב-2004. בימין נוצרה מחלוקת בין אלה שהתנגדו לגדר מכל וכל, מתוך הבנה שכל שטח שיימצא מחוץ לגדר עשוי למצוא את עצמו בשליטה פלסטינית יום אחד, לבין אלה שתמכו בתוואי מקיף כמה שיותר, שיכלול כמה שיותר התנחלויות, כשבמובלע מובן שככל שהתוואי "בולע" יותר שטח – כך פחות סביר שיהווה גבול עתידי. "נכון שאמרנו שהגדר לא תהיה גבול, אבל בפירוש יש לה השלכות מדיניות", מבהיר ציאון. "אם היו בונים אותה על הקו הירוק באופן חד צדדי, אז אפילו המתונים בפלסטינים לא היו מציעים לך שלום תמורת נסיגה שבעצם כבר כאילו עשית. ככל שיש יותר שטח בין הגדר לקו – ככה יש לך יותר על מה לשאת ולתת".

שאול אריאלי בסיור לחומה (צילום באדיבות שאול אריאלי)

שאול אריאלי בסיור לחומה (צילום באדיבות שאול אריאלי)

בפועל, התוואי המאושר כיום מבוסס על זה שאישרה ממשלת אולמרט באפריל 2006, ושחופף במידה רבה לתוואי שהציע אולמרט במו"מ עם הפלסטינים. פוליטיקאים מהשמאל הציוני, המרכז והימין שאמרו פעם שהגדר תשמש רק לביטחון, מציעים כיום שאם כבר נבנתה – תשמש כגבול קבוע. "ממשלת ישראל בחרה ביודעין, בהמון קטעים של הגדר, לקבוע את התוואי לפי שיקולים זרים לביטחון", מאשים אל"מ במיל' שאול אריאלי, חבר המועצה לשלום ולביטחון, ואחד ממחברי הספר "חומה ומחדל". "היא העדיפה להפקיר את הביטחון של התושבים ולסכן חיילים כדי להשיג אינטרסים אחרים, בעיקר התנחלותיים. זה לא סוד, וזה נאמר בבג"ץ מספר פעמים, ועל אף שאין ביקורת קשה מזו – הציבור לא מודע לזה. יש דרכים אחרות לבנות את הגדר, אבל בחרו בתוואי הזה בגלל לחצים של המתנחלים. למשל האצבע שמגיעה עד אריאל לא הייתה קיימת בתכנון הראשון ב-2003, וגם לא כל האזור של מישור אדומים, אלא שסילבן שלום, לימור לבנת ובנימין נתניהו הפעילו לחץ אדיר כדי שהגדר תכלול את המקומות האלה, והתנו את התמיכה שלהם בהתנתקות בזה. בדיוק לכן נשארה עד היום פרצה במעלה אדומים, שדרכה עבר המפגע שהתפוצץ בתחנה המרכזית בתל אביב ב-2006, ועד היום אתה תראה נהירה של שב"חים לירושלים באותו מקום".

לדברי אריאלי המתח בין הרצון של הימין לספח כמה שיותר שטח לבין המגבלות שמטילה ארה"ב ושמטיל בג"ץ הם האחראים לכך שהגדר טרם הושלמה. האמריקאים מתנגדים נחרצות לתוואי הגדר במה שמכונה אצבעות אריאל וקדומים ולסיפוח של מישור אדומים, והמתנחלים חושבים שהתוואי בגוש עציון הוא לא מספק. במסגרת עתירות לבג"ץ שהגישו פלסטינים, ושהמועצה לשלום ולביטחון גיבתה בתצהירים כידידת בית המשפט, הודיעה המדינה שהעבודות באזורים אלה ייפסקו עד להודעה חדשה. לכן הגדר שראיתי באריאל מנותקת משני צדדיה ולא מתחברת לדבר. "ראשי יש"ע הבינו שהם לא יכולים ליצור גדר שהיא בעיקרה סיפוחית במקומות האלה, שבג"ץ לא יאשר, ולכן הם והממשלה העדיפו בצורה הכי ברורה להפקיר את הביטחון של תושבי ישראל למען זה והשאירו פרצות, וזה הכל מסיבות פוליטיות", אומר אריאלי. סיבה נוספת להפסקת העבודות שמציינים מספר מרואיינים היא העלות הגבוהה של הבנייה, כמו גם של עלויות נלוות לבנייה.

למרות פניות חוזרות ונשנות, משרד הביטחון סרב להעניק ראיון עם גורם כלשהו האמון על הטיפול בגדר, ונמנע מלענות על רוב השאלות שהופנו אליו בכתב.

אצבעות אריאל וקדומים מתפרשות מזרחה (מפה: בצלם)

אצבעות אריאל וקדומים מתפרשות מזרחה (מפה: בצלם)

הגדר השקופה

ובחזרה לאריאל. באותו יום סיור חציתי הלוך ושוב לא מפריע את השער בגדר המנותקת שסביב ההתנחלות. כך היה גם במקומות רבים אחרים בהם סיירתי במסגרת התחקיר עבור סדרה זו. בכל מקום חציתי את הגדר והחומה מספר פעמים הלוך ושוב בלי שום בעיה. במקומות מסוימים אפילו לא הרגשתי שחציתי אותה, ורק בדיעבד הבנתי שכך היה. בניגוד לתפיסה הרווחת בציבור הישראלי, ישראל ממשיכה לשלוט בשני צדי הגדר ללא הפרעה, ובעוד שעבור הפלסטינים הגדר היא מכה קשה שמשנה את דפוסי החיים כולם – לישראלים הגדר שקופה ובלתי מורגשת. כזה הוא משטר ההפרדה שקיים בשטחים, ושלפרטיו נצלול בפרקים הבאים.

 

——

הפרק הבא בסדרה: חומה ושלום

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf