פסטיבל העוד 2021: פחות עוּד, יותר גיוון תרבותי

הערב (חמישי) ייפתח פסטיבל העוד הבינלאומי ה-22, מבית היוצר של "בית הקונפדרציה" הירושלמי. הפסטיבל, שייפתח במופע של יוני רכטר "תמונות מוזיקליות מפרקי אבות", בהשתתפות אביתר בנאי, אסתר רדא והאנסמבל הקולי הישראלי, כולל 16 מופעים – כולם מופעי בכורה, למעט מופע הסיום "אדומי השפתות" של ברי סחרוף ורע מוכיח בשירי אבן גבירול, שהיה לאחת ההצלחות הגדולות של הפסטיבל בעבר.

חובה נעימה היא לציין גם כי השנה יש רוב נשי ברור מקרב האמנים המשתתפים, הכולל בין היתר את נטע אלקיים עם מחווה מיוחדת לזמרות יהודיות מאלג'יר; מופע משותף של יסמין לוי ודיקלה; מור קרבסי, נטלי אוריון, מופע מסקרן מאוד המתבסס על טקסט "הגולם" של פרופ' חביבה פדיה המשלב פנינים מהמוזיקה הפרסית עם פופ וראפ אלקטרוני; ומופע של מוזיקה פרסית של מורין נהדר, אליה נגיע בהרחבה בהמשך.

מדובר באחד מפסטיבלי המוזיקה הוותיקים והמצליחים בארץ, שאפילו הקורונה לא הכניעה: גם בשנה שבה כל אירועי התרבות הושבתו, פסטיבל העוד הציג רפרטואר שלם, כשהאמנים הופיעו פיזית בצוללת הצהובה ובבית הקונפדרציה, והמופעים הועברו בשידור חי בפייסבוק.

שני אלמנטים מעט מטעים יש בשם הפסטיבל: העוד אינו עומד במרכזו, והוא גם אינו בינלאומי ונשען כולו על יוצרות ויוצרים מקומיים, יהודים ברובם המוחלט.

"הפסטיבל התחיל כמחווה למוזיקה הערבית הקלאסית", אומר אפי בניה, המנהל האומנותי של הפסטיבל משנתו הראשונה. "בסופו של דבר, זה פסטיבל העוד. כולם ציפו שנרכז רק מופעים שיש בהם עוד, אבל לאט לאט הבנתי שהרצון שלי לשלב אמנים ערבים מחו"ל ואמנים פלסטינים ישראליים, לא עובד.

"בהתחלה כולם הסכימו להשתתף. אבל ברגע שהפסטיבל התחיל להצליח, התחילה גם הבריחה של אמנים כמו אמל מורקוס, שגם קיבלה פרס מטעם הפסטיבל, ואחרים. פתאום הם אמרו 'זה הקונפדרציה הציונית, המפעל הציוני מנכס את התרבות שלנו'.

"בשנה העשירית בערך של הפסטיבל, החלום שלי היה שהוא ינדוד בערים הערביות, ואז עשיתי שלוחה בנצרת. שלוש שנים עבדנו עם ג'ראיסי שהיה ראש העירייה, הם נתנו לנו חלל וקיימנו שם פסטיבל מדהים. מילאנו אולמות גדולים, הם היו בשוק איך זה מצליח.

"הבאנו לשם גם אמנים בינלאומיים כמו עומר פארוק. זמרת כמו דלאל אבו אמנה, ששרה אום כולתום והיום כבר לא תסכים להופיע אצלנו. אבל אחרי כמה חודשים קראו לי לפגישה ואמרו לי שהם לא יכולים להמשיך, מסיבות פוליטיות. כנראה שהם קיבלו יותר מדי פניות, 'מה פתאום אלה מנהלים לכם את העניינים התרבותיים'. זה עצוב לי, כי קרה שם משהו טוב. עבדנו אתם בשיתוף.

"אני למשל רוצה מאוד לעשות ערב מחווה למחמוד דרוויש, או לגדול המשוררים הערביים, אלמותנבי, אבל אף אחד לא מוכן לעשות את זה אצלי. מה אני אעשה ערב מחווה למחמוד דרוויש עם אמנים יהודים?"

לא רק אמנים פלסטינים החלו לסרב להשתתף בפסטיבל; בניה התחיל לקבל תשובות דומות גם מאמנים ערבים מרחבי העולם, ביניהם כאלה שבעבר לקחו בו חלק.

"כנציג פסטיבל העוד, אני חבר בפורום אירופאי של מנהלים אומנותיים של פסטיבלים של מוזיקת עולם. כל שנה היה במרסיי פסטיבל, פגשתי שם אמנים גדולים, אנשים כמו אנוור בראהם (נגן עוד ומלחין תוניסאי; א"נ), הלכתי אישית לאנשים האלה. הם אמרו לי 'אפי, יש לך פסטיבל מדהים אבל אנחנו לא יכולים לבוא'.

"הבנתי שזה כבר לא יהיה, לא רציתי שהאנרגיות שאני משקיע בפסטיבל יושפעו מהמצב הפוליטי, אז נאלצתי לשאול את עצמי לאן זה הולך. אמנים פלסטינים לא רוצים להופיע יותר. הבנתי גם שאני לא רוצה להתרכז רק בעוד, אלא בתרבויות האזור, בהשפעות של המוזיקה הערבית, היהודית, ואז התחלתי לעסוק בתור הזהב, במחשבה שאולי הפסטיבל הזה יהיה מעין תור זהב קטן פה. ככה נולדו מופעי אבן גבירול, רבי יהודי הלוי, אבן עזרא".

"הפסטיבל, כמו העוד עצמו, חצה גבולות ותרבויות"

לצד האילוצים הפוליטיים, גם המגבלות האומנותיות איתן נאלץ בניה להתמודד השפיעו על כיוון ההתפתחות של הפסטיבל.

"הגלגול הבא התרחש כשהבנתי שאין לי מספיק הרכבים חזקים שיישאו על גבם את הפסטיבל הזה, ואני חייב להיפתח לעולמות תרבותיים נוספים. ככה הגעתי למוזיקה הטורקית, הארמנית, היוונית, הפרסית, ההודית. ופתאום הפסטיבל הזה חצה גבולות ותרבויות, כמו שהעוד הוא כלי שחוצה גבולות ותרבויות".

חציית הגבולות שעליה מדבר בניה מקבלת ביטוי גם בבחירה המעניינת של יוני רכטר למופע הפתיחה של הפסטיבל.

"כשפניתי ליוני רכטר הוא אמר לי 'מה אתה רוצה ממני, אין לי קשר לעוד'. אמרתי לו 'שמע, אתה מלחין גדול. אני פניתי לברי סחרוף, נקמת הטרקטור וקורין אלאל שהלחינה את קהלת, עשיתי גם טקסטים מתהילים'. פרקי אבות זה לא שירים של אבן גבירול, זה טקסטים שצריכים מישהו שיהפוך אותם ליצירה, ואמרתי 'אני רוצה את יוני רכטר, הוא מגדולי המלחינים שלנו'. אני מנסה כל הזמן להפגיש בפסטיבל הזה את המזרח והמערב".

עם זאת, ההשפעה הערבית עדיין דומיננטית מאוד בפסטיבל, שבכל שנה כולל ערב מחווה לגדולים של המוזיקה הערבית, אשר באופן מסורתי מהווים את אחד המופעים המבוקשים ביותר בפסטיבל. השנה יתקיים ערב מחווה לשלושת ענקי המוזיקה הערבית מומחד עבד אל-והאב, פריד אל-אטרש ועבד אל-חלים חאפז, בביצוע האנסמבל של פרופ' תייסיר אליאס, מהאמנים הערבים המעטים שלוקחים חלק בפסטיבל.

"אני גדלתי בבית ששמעו בו מוזיקה ערבית, זה היה דבר בסיסי אצלי. כמה כאלה יש מקרב יהודים יוצאי ארצות האסלאם? למה שלא יבואו ויראו גם את האמנים הפלסטינים והערבים מהעולם? אני מאמין בזה. תראי איזה מתח יש לנו עם העולם האיראני, ואני עושה מופע על הפופ והרוק הפרסי".

מופע הפופ-רוק הפרסי המדובר הוא המופע של הזמרת, המלחינה והפייטנית מורין נהדר, שעבורי הוא המסקרן ביותר. לא רק משום אהבתי רבת השנים למורין ולכשרונה העצום, אלא משום בחירתה להקדיש את המופע הזה לשירי הפופ והרוק האיראניים של שנות השבעים. בשיחה טלפונית אני מציינת בפניה שבעיניי, זה מעבר דרמטי יותר אפילו מהמעבר שלה מעולם מוזיקת הפולקלור הפרסית לעולם הפיוט.

"נכון. האמת שהצלחתי להפתיע גם את עצמי. אלה שירים שהיו חלק הארי של פסקול הילדות שלי, זה הדבר האמיתי. הלהיטים שהתנגנו ברדיו בזמן אמת, לפני שעלינו ארצה. ואלה דברים שמציפים הרבה כאב, גם אם זאת מוזיקה שמחה, כי זה מתחבר לזיכרונות ילדות ראשוניים.

"אבל האמת היא שאני עוברת בכל פעם גלגולים שונים. הייתי נערת מקהלה ששרה מוזיקה קלאסית מערבית, אחר כך המוזיקה הפרסית נכנסה, אחר כך הפיוט. בלחנים המקוריים שלי יש הרבה אלמנטים רוקיסטיים אפילו, ההגדרות האלה לא כל כך קשוחות. הפופ האיראני הוא מאוד מתוחכם.

"גם במוזיקה הפרסית הפולקלוריסטית עשיתי עיבודים רוקיסטיים-פופיסטיים, למשל במחרוזות שעשיתי לשירי סימא בינא. היד שלי תמיד היתה בתוך הפופ והרוק, אבל אלה לא היו באמת שירי רוק ופופ. כלומר העיבודים היו לאורך השנים פופ ורוק, אבל השירים לא. עכשיו אנחנו מדברות על מאה אחוז פופ ורוק".

העשור הזה של שנות השבעים גם היה עשור מאוד ניסיוני במוזיקה הפופולרית באיראן, כולל נגיעות פסיכדליות מעניינות מאוד.

"בדיוק. הם לא עשו חשבון לכלום. היה שם הכל מהכל. כורש יע'מאי היה באמת החלוץ של המוזיקה הפסיכדלית. הרבה שימוש בסינטיסייזר וכמובן – הרמוניות. את יכולה למצוא את גוגוש (אלילת פופ איראנית; א"נ) שרה כמעט שנסון צרפתי, רק בפרסית. יש שם בליל מטורף של סגנונות".

שנות השבעים היו גם עשור של התפתחויות פוליטיות דרמטיות מאוד באיראן, שהשתקפו גם במוזיקה של התקופה. עד כמה זה מקבל ביטוי בבחירת השירים שלך למופע?

"אני קראתי למופע 'טולע-י מן' ("הזריחה שלי"), על שם שירו של סיאווש קומיישי, שהוא אחד השירים האהובים עלי בעולם, שיר ההתייחדות שלי עם עצמי. אני חושבת שיש בו משהו סמלי, ב'זריחה שלי', שזאת מוזיקה שנוצרה בתקופה של זריחה מוזיקלית אדירה, אבל במקביל היתה גם שקיעה גדולה".

אני חייבת לשאול אותך אם יש בהופעה גם שיר של הזמר האהוב עלי בעולם, דאריוש.

"יש את 'ריח החיטה' שלו, כן. זה שיר שהוא מאסטרפיס".

זה שיר פוליטי מובהק!

"נכון, לקח לי זמן להבין את זה. בהתחלה חשבתי שזה שיר על התאהבות באיזו נערה חומרנית, אחר כך הבנתי שזאת מטאפורה על השלטון, הנגיסה באדמה, על חלוקת הרכוש. זה היה רגע גילוי לא נורמלי. ויש גם את השיר 'ציפור השחר'".

שהוא המנון החירות האיראני האולטימטיבי וגם שיר פוליטי מאוד.

"כן, המחאה אצלי היא יותר בין השיטין. במובן מסוים זאת מחאה גם מול הקהל שרגיל לראות אותי בפורמט מסוים, ואני כמו אומרת להם 'רגע, לא ראיתם הכל עדיין, אל תשימו אותי במשבצת', וגם מחאה מול מי שרצה לקבור את המוזיקה הזו".

הזכרת את גוגוש, שכמו הרבה אומנים איראניים אחרים ממשיכה ליצור ולהופיע בגולה, בעיקר בארה"ב. את עוקבת אחרי הפופ האיראני העכשווי הזה?

"לא ממש. זה לא זה. האיראני החדש הזה שחי באירופה או בארה"ב קיבל המון סממנים מערביים. המוזיקה הפרסית שנוצרת בארה"ב לא הצליחה לשחזר את הדבר הזה של החיפוש, זה מסחרי מאוד. זה מזכיר את מה שקרה למוזיקה המזרחית המסורתית בארץ. הסלסולים שם, אבל כל היתר זאת מעטפת מערבית מסחרית, להיטים ממוקדי מטרה כדי שיכניסו הרבה כסף".

אפרופו הפן המסחרי – לגלגולים המוזיקליים הקודמים שלך היו קהלים מובחנים, אם זה קהל הפיוטים, או הקהל של מוזיקת עולם שהגיע למופעי מוזיקת הפולקלור האיראנית. כאן את בחרת ברצועה הרבה יותר מצומצמת. מי לתפיסתך הקהל של זה?

"אני עשיתי את זה קודם כל בשביל עצמי, זה חלק מתהליך ההתבגרות המוזיקלית שלי, לגעת במגירה הזו שמחכה כבר שנים. זה עוד רובד שהייתי חייבת לגלות בעצמי. אני בטוחה שיש הרבה אנשים שהנוסטלגיה הזו מכאיבה להם בקרביים וישמחו לשמוע אותם, אבל גם לקהל שלא מכיר את השירים האלה, זאת הזדמנות לראות סוג של קפסולת זמן, איך איראן נראתה באותה תקופה דרך המוזיקה. לדעתי זה מרתק, כי אין דבר שיכול לספר מה היתה איראן בשנים המפוארות שלה יותר מהמוזיקה".