newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

רצח אורי אנסבכר וקדושת המוות בציבור הדתי לאומי

"אסור לפחד", "זו הארץ שלנו" - אלה חלק מהתגובות השגרתיות בציבור הימני לרצח המזעזע בירושלים. אך חוץ מתגובות שהן למעשה האדרה וצדקנות עצמית, מתי הנהגת ציבור זה תעזוב את הרטוריקה המתקרבנת ותקרא לחשבון נפש אמיתי?

מאת:

בילדותי שרטטו לנו גבולות ברורים. "העולם", אמרו המבוגרים, "איננו מקום בטוח". כך הפכה חורשת איבים שבקצה שדרות ליער עצום שאין ללכת לשם לבד, לעולם. כך הפכו כל קיצורי הדרך במגרשי כדורגל חשוכים למוקצים מחמת סיכון. מעניין לציין שאיכשהו לא נפגמה הפטריוטיות והציונות של בני משפחתי. "ארץ ישראל קדושה", אמרה סבתי ובכל זאת סברה שיש מקומות מסוכנים ושעלינו לנהוג כובד ראש ומשנה זהירות בחיים.

כאשר היגרנו מהדרום לשכונה הדתית-לאומית בירושלים, נגלה לי עולם אחר של ערכים. עולם שבו לאלימות אין התייחסות פרקטית ושהתגובה הרפלקטיבית לה היא בסגנון "כאשר יענוהו כן יפרה וכן יפרוץ", שתורגמה, בקיצור, ל"אף שעל".

הרטוריקה הזאת התבטאה כבר בדברים השוליים. למשל בטיולים של "אריאל" – תנועת נוער בגרסת היפר קיצונית של בני עקיבא, רק ללא ו' החיבור בין בנים ובנות. כל מסע או מחנה התקיימו בסימן "כמעט". כמעט טביעה. כמעט התייבשות. כמעט כוויות מסכנות חיים. לפעמים התבטל הכמעט. כל שיבה הביתה הייתה נס עצום שהתחרה בקלות מול מסעו של אודיסאוס, כולל החלק של המאבק בפוליפמוס הקיקלופ.

זה התבטא גם בענייני הלנת שכר. מעולם לא הלינו את שכרי תכופות כל כך כפי שהלינו בחברה הזאת. התגובות נעו בין אדישות לזלזול: הרי דברים גדולים קורים סביבנו. מה הביג דיל בכך שעובד לא מקבל את משכורתו הדלה בשביל משפחתו הדלה?

צעירים מדליקים נרות לזכרה של אורי אנסבכר בכיכר ציון בירושלים, 9.2.2019 (יונתן זינדל/ פלאש 90)

צעירים מדליקים נרות לזכרה של אורי אנסבכר בכיכר ציון בירושלים, 9.2.2019 (יונתן זינדל/ פלאש 90)

חברה בה אסור לפחד

אבל גולת הכותרת הייתה, כמובן, האידיאולוגיה הפוליטית. בחברה הזו, הזהירות הייתה מילה גסה. מחוץ לתחום. חברותיי נסעו בכוונה באוטובוסים מתפוצצים ליישובים שהדרך אליהם מסוכנת ומועדת. "הארץ שלנו", לגלגו חברותיי על פחדיי. "אסור שנפחד", ו"דווקא עכשיו".

אני מתעכבת על כל זה כדי להוכיח שהרטוריקה המרטירית נמצאת בלב האידיאולוגיה הזאת והיא מכשיר חשוב מאוד בתנועה המקדשת את הכלל ומדלגת על הפרט. רטוריקה שכולה היבריס אחד גדול וגם עתה, בימים שלאחר הירצחה של אורי אנסבכר ז"ל, לא נרתעים מנהיגיה ואנשיה לנקוט באותו הדיבור.

אך לפני שאמשיך, מכיוון שהימים ימי בחירות והדמגוגיה רבה והפוליטיקאים מנצלים כותרות כדי להגיש לבוחריהם דם ושנאה, אני אבהיר מעכשיו ובכל לשון של תקיפות: את הרצח המזוויע, המבחיל, הנורא וכל תואר אחר שאפשר להצמיד לו ביצע (לפי החשד) ערפאת ארפאעיה וזו אשמתו בלבד. וכל עונש שיחול עליו לא ימצא אותו ראוי להיכנס שוב לחברת בני האדם או כל חברה אחרת.

אך הבה נבחן את התגובות לאחר הרצח. הן נחלקות לשני סוגים עיקריים. המשטרה עוד לא מסרה פרטים מדויקים וכבר השתוללו בריונים ברשתות החברתיות. תיאורים פורנוגרפיים נמסרו בדקדקנות, כאילו המשפחה הפגועה זקוקה לעוד תזכורות למה שקרה זה עתה. מושכי עט ואנשי תקשורת פופוליסטיים, צדיקים בעיני עצמם, התבשמו מהגיגיהם המוסריים, כביכול, של "מה מרגישה אם הנרצחת עכשיו, ושבטח הייתה רוצה לחבק אותה". תגובות מלאות פאתוס זועם – תכסית להאדרה ולצדקנות העצמית.

הקיטש והסנטימנטליות העצימו ופנו נגד המשטרה והממסד שדווקא הפגינו יכולת מרשימה בתפיסת הרוצח.

התגובה מהסוג השני היא התגובה הקלאסית של נבחרי המגזר הדתי-לאומי. שעות לאחר הרצח מסר חבר הכנסת מוטי יוגב תגובה בסרטון. הוא לא הסתפק בהאשמת המשטרה, בית המשפט, עיריית ירושלים או המוסד עצמו שבו שירתה הנרצחת, אלא העדיף לפנות ישירות לנשיא ארצות הברית במסר עז "מילימטר מארצנו לא יימסר. מהים התיכון ועד לירדן הארץ היא שלנו".

מעניין לציין שבאופן פרדוקסלי דווקא ההדגשה הזאת של ריבונות ועוצמה טוטליטרית מוכיחה גלותיות ותלישות.

אדם עוצמתי לא זקוק למעגלי העצמה. אדם חזק לא פוחד לצאת במסר: "רבותיי, יש להיזהר. יש מקומות שבהם לא מטיילים לבד. ומוסד שמכבד את עצמו מוכרח לחוקק נהלים כאלו". הרי אדם שמדבר ככה נוהג משנה זהירות בחיים ואוהב את החיים. האם ערכה של אהבת החיים פחות מאהבת האדמה?

כנראה שכן. לרטוריקנים בסגנון יוגב קל יותר לפנות אל מעצמת ארצות הברית של אמריקה מאשר לבדוק מה לא בסדר בפרטי, אצלו בבית.

כהד לדבריו יצאו נערי ונערות תקוע בפנייה לציבור הרחב ובה עידוד לצאת ולטייל בכל מקום ובכל אתר כדי להרגיש חופשיים ובטוחים בארצנו.

אבל האמת שזה לא ככה. אין ביטחון בכל מקום, ועל אחת כמה וכמה בעין יעל, מקום שולי ומבודד הנמצא על קו התפר. כפי שיודע כל ירושלמי, הסיבה שהרכבת הכי לא משתלמת בעולם עוברת שם עוד מימי העות'מאנים – מטר מעין יעל – היא בגלל שיקולים ביטחוניים-ישראליים ורצון להשיג שליטה בציר המבודד.

הטענות כאילו גן החיות וקניון מלחה הסמוכים מפחיתים מהסכנה הן שטויות גמורות: לא מדובר בשכונה או במרכז עירוני כלשהו. והמקום עצמו לא סימפטי, בוודאי לא לאישה לבדה.

האשמה, כפי שכבר אמרתי ואומר שוב, איננה של אורי ז"ל. אך האם יהיה פה חשבון נפש? של המוסד? של האחראים בשירות הלאומי? האם ייטוש יוגב ולו לרגע את בלוני ההליום שלו, ירד לקרקע ויפעל למען קורס הגנה עצמית לכל נער ונערה במדינה האהובה שלו, מירדן ועד פרת?
אני מניחה שלא.

בלי לדבר על נזקיה האחרים של הרטוריקה המרטירית הזאת, הבעיה המיידית שלה היא סכנת נפשות. היא מייתרת את תחושת הזהירות ומעמיקה את רגש ההיבריס. קשר הדוק אני רואה בין אסון השיטפון של מכינת בני ציון ובאופן הטיפול בפרשת מוטי אלון. אנשי ההיבריס חזקים מול כוחות הטבע ואיתנים מול כוחות המשפט והצדק. וחבל שכמו תמיד, את המחיר הטראגי של הפאתוס משלמים התמימים.

גלית דהן קרליבך היא סופרת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf