newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שני אבות, פלסטיני ויהודי, מוצאים תקווה דרך סולידריות

עכשיו, יותר מתמיד, פלסטינים ויהודים בארה״ב יכולים להזדהות אחד עם השני. החרדות שרבים משתי הקהילות מרגישים עשויות ללכד במיוחד את אלו החרדים לעתיד ילדיהם. אב פלסטיני כותב על חברו, אב יהודי

מאת:

כותב אורח: סאמר בדאווי, וושינגטון

כששמעתי את הבשורות על כך שהוא ניצח בבחירות, האנשים הראשונים שבדקתי מה שלומם היו אמי המוסלמית, ובני. אבל אז כתבתי לחברי, בראד ברוקס-רובין.

ההקשר לא היה מקרי. לאחר שבני נולד, בראד היה הראשון שהגיע לבקר אותו. שנה לאחר מכן קניתי לבני בית צעצוע בגודל ״אמיתי״ לילדים והרכבתי אותו בבית שאנחנו שוכרים מחוץ לוושינגטון הבירה. כשהבן שלי הפגין סקפטיות לגבי הצעצוע החדש שלו, בראד היה הראשון להשתחל פנימה. הוא תקע את ראשו בבית, הציץ דרך החלון הקטנטן, והסתכל ישר לתוך העיניים של הפעוט שלי.

״תקשיב ילד״, הוא אמר לו. ״אתה פלסטיני, ואני יהודי – אתה מבין איך זה נראה?״. זה סוג ההומור הזה – על הפקעת קרקעות, לא פחות – שרק פלסטינים ויהודים יכולים לחלוק.

>שתיקתו המבישה של הימין אל מול גל האנטישמיות בארצות הברית

״אנחנו שני אבות עכשיו, שחרדים לעתיד״. (תמונת אילוסטרציה: סבי ברנס/פלאש90)

״אנחנו שני אבות עכשיו, שחרדים לעתיד״. (תמונת אילוסטרציה: סבי ברנס/פלאש90)

שנות החברות של בראד ושלי מלאות בצחוק. אבל כאשר יצרתי איתו קשר אחרי הבחירות לאף אחד מאיתנו לא היה חשק להתבדח. סיפרתי לו שאני דואג לבני. הוא סיפר לי שהוא כבר התקין אזעקה בבית – כי זה עוזר לבן שלו לישון בלילה.

אנחנו שני אבות עכשיו, שחרדים לעתיד. ובפעם הראשונה מאז שאני מכיר אותו, אף אחד מאיתנו לא בדיוק יודע מה לעשות עם זה. זו תחושה שמעוררת אי שקט, אולי במיוחד כשיש מערכת יחסים כמו שיש בינינו. גם כאשר לפעמים הקשר בינינו נותק, לפעמים למשך שנים, בראד ואני נשארנו מחוברים אחד לשני באמצעות מערכת יוצאת דופן של זכרונות וחוויות משותפות. הסתובבנו יחד ברחבי הגדה המערבית. שנינו חקרנו, באמצעות שיחות ובעבודה, עומקים של כעס ואשמה. ניסינו לחלוק את משא האחריות.

כאמריקאים אימצנו דרך מחאה המודעת לפריבילגיה שלנו, כזו שגם הפחות גמיש מבין שנינו יוכל לאמץ. לימדנו ביחד שיעור ערב על "הסכסוך" במכרז הקהילתי היהודי בוושינגטון הבירה. והשתתפנו במפגש בבית כנסת קונסרבטיבי (שאליו בראד הגיע כשהוא חמוש בחולצת טריקו ועליה הכיתוב "די לכיבוש").

וחלקנו יחד ארוחה עם האמא הפלסטינית שלי. זו היתה, אם אני זוכר נכון, סעודה דשנה של קישואים ממולאים ועלי גפן מגולגלים – מתכונים שהביאה איתה מהמולדת, מבית לחם. היא נהנתה מאוד מהחברה, ולאחר שבראד עזב היא הסתכלה לי ישר לעיניים ואמרה לי שהחבר שלי הוא ״לד טוב״. ושהיא ידעה שהוא יהודי.

אני רוצה לחשוב שלא הייתי צריך את רשותה. אבל האמת היא ששום דבר בחינוך שקיבלתי לא הקל עלי להיות חבר של יהודי. והייתי צריך את האמא המוסלמית שלי כדי שתזכיר לי: מה שקרה לה לא צריך לצבוע את הבחירות שאני עושה.

עכשיו יש לי יותר תזכורות ופחות אפשרויות בחירה.

כשהגיעו אלי החדשות לגבי חוקי ההגירה החדשים, חשבתי שוב על אמא שלי, שרק לאחרונה קיבלה אזרחות אמריקאית. ואז שמעתי שבראד ואשתו ארגנו ביקור של משפחות יהודיות במרכז הקהילתי המוסלמי הקרוב לביתם. המעשה הזה, ביחד עם יוזמה שהובילה לאחרונה התארגנות מוסלמית לתיקון קברים יהודים שהושחתו, הזכירו לי שיחה אחרת, הפעם שיחה שקיימתי עם אבי הפלסטיני.

זה היה בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, ואני זוכר שראיתי אותו פורץ בבכי כמעט בכל לילה. כמו הסצנות ששודרו בתוכניות החדשות של צעירים פלסטינים ניצבים מול הצבא הישראלי, יכולתי לראות זעם מאחורי הדמעות שלו. ורציתי לרדת לשורש העניין:

״באבא״, שאלתי אותו, ״אתה שונא יהודים?״

אני לא יודע מה ציפיתי לשמוע, אבל התשובה שלו נשארה איתי כל השנים האלה. ״בני, אני לא שונא אף אחד״, הוא אמר. ״זה רק שלפעמים יש לי קושי לתת אמון״.

והיו לו את הסיבות שלו. אבל הסיבות שלי נוצרו בתקופה אחרת. אני זוכר, לדוגמא, איך נועם שיזף ועדו קונרד, שניהם ישראלים וחברי הצוות של מגזין 972+ בו אני כותב כבלוגר, היו הראשונים שהגיעו לבקר אותי אחרי שיצאתי מתוך רצועת עזה בתום המלחמה האחרונה בשלהי קיץ 2014. כשהם הציעו לי לארח אותי בבתיהם בתל אביב סרבתי, מסיבות שהם הבינו ללא הסבר. אז הם התעקשו להגיע לירושלים המזרחית ולפגוש אותי שם, מקום שבו לפחות הצלילים היו בערבית, והתה החזק הוכן לאט.

אנו עשויים להיות חלוקים על הפרטים הקטנים של הסכסוך שקיבלנו בירושה, אבל בראד ואני שואבים כוחות מהסולידריות שמחברת עכשיו בין הקהילות שלנו בארה״ב. למרות שאנחנו אוזרים כוחות לקראת הסופות שחוללו הבחירות האחרונות, אנחנו מקווים שיום אחד – אם נעמוד יחד בפני החזית הקרה הזאת – הילדים שלנו יזכו לחיים שלווים יותר.

סאמר בדווי הוא בלוגר באתר 972+ שם פורסם הפוסט לראשונה באנגלית. הפוסט תורגם לעברית על ידי יעל מרום.

>חדר עם נוף לבטון מדכא: בנקסי פותח מלון ומיצג בבית לחם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf