newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שעת נעילה משאירה את ישראל בעמדת הקורבן הנצחי

הסדרה החדשה של "כאן" מפשיטה את הישראלים מאיזושהי אחריות למה שהוביל למלחמת יום כיפור, כאילו אין להם שום סוכנות בעולם. היא מציגה תמונה רדודה של התקופה, ללא כל רקע למלחמה או זכר לישראלים הלא כל כך מעטים שהזהירו שהיא תבוא

מאת:

באוקטובר 1973 לא הייתי עיתונאי או חייל. סתם נער בן שש עשרה וחצי, תלמיד כיתה י"א (אז קראו לזה שביעית) בתיכון חדש בתל אביב. ובכל זאת, המלחמה לא לגמרי הפתיעה אותי. לא משום שהיה לי מודיעין שלא היה בידי גולדה מאיר או משה דיין, אלא כי כבר אז "ידעתי" שאם אין שלום, יש מלחמה.

לא הייתי יוצא דופן באופן מיוחד, בוודאי לא בתיכון חדש. מלכת האמבטיה, מכתב השמיניסטים, יוזמות שלום שהממשלה קברה, מלחמת ההתשה שריחפה באוויר והמחיר הנורא שהיא גבתה: השנים שקדמו ל-1973 היו שנים של תסיסה פוליטית והתנגדות למדיניות הממשלה שרצתה להמשיך את השליטה ב"שטחים", גם במחיר של עוד מלחמה.

מתוך הסדרה "שעת נעילה" (צילום מסך: אתר כאן11)

מתוך הסדרה "שעת נעילה" (צילום מסך: אתר כאן11)

סיני פתר, אז פעיל בשי"ח (שמאל ישראל חדש), סיפר לי שזמן קצר לפני המלחמה הוא וחבריו שרטטו על כבישים בדרך לסיני: "זו הדרך למלחמה הבאה". אפילו אני, שלא הייתי פעיל באופן מיוחד, זוכר את עצמי מחלק כרוזים האומרים: "טוב שלום בלי שארם א-שייח' משארם א-שייח' בלי שלום", מענה לאמירה המפורסמת של דיין.

זו בוודאי לא היתה התנגדות המונית, אבל השיח הזה היה בהחלט נוכח בזירה הציבורית, בטח בקרב צעירים בגיל צבא בתל אביב, ירושלים ובמקומות אחרים, גם בתנועה הקיבוצית.

מה שאומר שאף שהמלחמה הפתיעה את הישראלים – מגולדה מאיר עד אחרון החיילים – גם בעיתוי שלה וגם בעוצמה שלה, היו עוד לא מעטים שחשו כמוני שהמלחמה הזו היתה צפויה, שהיה אפשר למנוע אותה אם ישראל היתה מוכנה לוותר על השטחים שכבשה ב-1967 ולדבר שלום. היו גם כאלה שאמרו לעצמם, או בקול רם: אמרנו לכם.

בפרק הפתיחה הכפול של הסדרה המדוברת "שעת נעילה", אין לכל זה שום זכר. לא רק שאין אף חייל המביע עמדות ברוח הזו, אין גם שם ניסיון לתת רקע למלחמה בדרכים אחרות. המלחמה פשוט פורצת משום מקום, כמו איזה כוח טבע, כמו הר געש. אין לה שום הסבר. הסורים עולים על החרמון או מפגיזים את מחלקת הטנקים פשוט משום שהם אויב. זה התפקיד שלהם במחזה.

רק בדקה השלושים ומשהו של הפרק השלישי, כלומר שעתיים לתוך הסדרה. ניתן ביטוי לרוח הזו. ג'וי ריגר, המגלמת קצינה הנחושה לחזור לשדה הקרב, אומרת לליאור אשכנזי, המגלם עיתונאי שהוא מעין בן דמותו של דן בן אמוץ, ש"הפעם הם התקיפו", ואשכנזי-בן אמוץ עונה לה: "דיין זלזל בערבים, אמר ששארם א-שייח יותר חשובה משלום".

אבל האמירה כולה נשמעת אגבית, ואשכנזי-בן אמוץ – שעוד באותו בוקר התעורר עם שתי נשים במיטה – נראה יותר כמו קריקטורה של תל אביבי מנותק מאשר שיקוף של הלך רוח ממשי ועמוק.

ייצוגיות אינה מדד נכון למדוד יצירות אמנות. אין כמעט מחלוקת שהיוצרים של "שעת נעילה" העצימו עד כדי הגזמה את מקומם של הפנתרים השחורים בשיח החברתי, כפי שהוא השתקף אז בצבא. אבל גם אם התפקיד שנתנו לפנתרים השחורים נראה לעתים מלאכותי ומודבק, הוא חלק מהחירות האמנותית שיש ליוצרים.

באותה מידה הם יכלו להעצים מאוד את תפקיד הנשים, מעבר למקום השולי שניתן להן עד כה בשלושת הפרקים הראשונים. כמו שיכלו לתת מקום לחיילים הסורים, כפי שעשה לדוגמה קלינט איסטווד – לא בדיוק ליברל קיצוני – לחיילים היפנים בסרטו "מכתבים מאיוו ג'ימה".

לכן לגיטימי לחלוטין להחליט לא לתת מקום לאותם חיילים שנלחמו במלחמה האיומה ההיא, אף שחשבו כי "איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא תחת הססמה אין ברירה", כפי שנכתב במכתב השמיניסטים מ-1970.

הבעיה היא לא בייצוגיות. הבעיה היא שגם במרחק של כמעט חמישים שנה, כשאנחנו יודעים היטב שבפני ישראל עמדו כמה וכמה הצעות שיכלו למנוע את המלחמה, מלחמת יום כיפור מוצגת כמלחמת אין ברירה.

"שעת נעילה" לא מייפה את המלחמה. כמעט ההפך. היא מנסה להציג את האימה של המלחמה, את ההרג, את ההלם. לפעמים היא מצליחה יותר, לפעמים פחות. לא זו הנקודה פה.

הנקודה היא ש"שעת נעילה" מפשיטה את החיילים, ובעצם את הישראלים בכלל, מאיזושהי אחריות למה שהוביל למלחמה, אחריות למצב שבו הם נמצאים, אחריות למצב שהם גילגלו את עצמם. כאילו אין להם שום "סוכנוּת" בעולם, שום agency. הם קורבנות, וקורבנות בלבד.

זו אינה תפיסה חדשה. כך, לדוגמה, הסרט "בופור" תיאר את החיים במוצב ישראלי בעומק לבנון. אפילו במיינסטרים הישראלי יש הבנה או אפילו קונצנזוס שהנוכחות הישראלית בלבנון היתה מיותרת, שהיא היתה ניסיון יהיר ותוקפני לעשות סדר בחיים של עם אחר. אבל ב"בופור" אין לכך זכר.

לאורך כל הסרט, החיילים במוצב לא יורים אפילו ירייה אחת או יורים פגז אחד. הם רק מותקפים – בהפגזות, במארבים. כלומר גם כשהם שוהים עמוק בתוך טריטוריה של מדינה זרה, כבושה, הם קורבנות. זה התפקיד המיועד להם.

כך גם בסרט "לבנון" המצולם כולו בתוך טנק. כמו שהתפקיד של האחרים – ה"ערבים" או חיזבאללה, זה לא ממש משנה – הוא להתקיף, לאיים על חייהם.

סדרה לא אמורה להיות מאמר פוליטי. זה ברור. ייתכן שגם לעצם הצגת אימי המלחמה יש חשיבות לגבי דור צעיר שלא חווה את הטראומה של יום כיפור, ובשבילו "מלחמה" היא הפצצה של מטוסי חיל האוויר על רבי קומות בעזה.

אבל סדרה מהסוג הזה יכולה להיות הזדמנות להרחיב קצת את השיח בחברה היהודית-ישראלית, להוציא אותה מעמדת הקורבן הנצחי, להביא אותה להרהר גם באחריות שלה למצב שאנחנו נמצאים בו. זה לא קרה. את השער הזה "שעת נעילה" לא פתחה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf