האיש שהאמין שלסופר אסור לוותר על המוסר. פרידה מסלמאן נאטור

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: מוטי לרנר

סלמאן נאטור איננו עוד. פתאום נגדע. נפל. אתמול כבר נטמן. היעדרותו עדיין איננה מורגשת. עוד יום או יומיים היא תכה בנו. אכן הוא איננו. הוא לא יהיה. יישארו אחריו ספרים וזיכרונות.

הכרתי אותו בקיץ 2001. המשא ומתן בקמפ דייוויד נכשל. האינתיפאדה השנייה כבר הייתה בעיצומה. נפגשנו לחשוב יחד. אנחנו לא פוליטיקאים, טען. אנחנו לא צריכים להציע פתרון פוליטי. אנחנו סופרים ומחזאים, ואנחנו צריכים להציע דיון עֶרְכִּי שממנו יצמח הפתרון הפוליטי. מאז דבק בעיקרון הבסיסי הזה. השאלה הפוליטית נדחקה הצידה מפני השאלה המוסרית, לא משום שהשאלה פוליטית איננה חשובה, אלא משום שלדעתו התשובה לשאלה הפוליטית חייבת לנבוע מן התשובה לשאלה המוסרית.

סלמאן לא היה תמים. עיניו היו פקוחות. הוא ראה את הכשלים המוסריים בחברה היהודית בדיוק כפי שראה אותם בחברה הערבית. הוא תיעב את הפונדמנטליזם הדתי בשתיהן. הוא תיעב את ההשחתה בשתיהן. החתירה לעיסוק במוסר הייתה ביטוי לחרדתו שהעולם סביבו נעשה פחות ופחות מוסרי, ואם הספרות לא תתייצב ותצביע על התערערות היסודות המוסריים של הציביליזציה שלנו, הציביליזציה הזאת תקרוס.

מעמדתו המוסרית הנחרצת נבעה התנגדותו העיקשת לכיבוש. הכיבוש לא מוסרי. לכן הוא חייב להסתיים. מן העמדה הזאת הגן על רעיון המדינה האחת, המדינה החילונית, המדינה הדמוקרטית, השוויונית, המדינה הנאורה בין הירדן לים. אין פתרון מוסרי יותר. אין פתרון צודק יותר. לכן חש חובה לחתור אליו. המדינה הזאת תהיה חייבת לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים. אפשר להתווכח על הנסיבות הפוליטיות להיווצרות בעיית הפליטים, טען, אך זכותם לשוב אל מולדתם היא זכות מוסרית שלא ניתנת לשלילה – לא מן היחיד ולא מן הקולקטיב.

סבל הפליטים נגע לליבו בכל שורה שכתב. את ספרו האחרון "הזיכרון שוחח איתי והסתלק" כתב כדי להפציר בזיכרון שיישאר. לא לשכוח כי אסור לשכוח. כי זה בלתי מוסרי לשכוח. ואכן קובץ הזיכרונות שליקט מפי פלסטינים שנעקרו ב-1948 הינו תיעוד מצמרר של מאות טראומות פרטיות המלמדות על טראומה לאומית, אשר בלעדי זיכוכה, לא תרפה ולא תניח לנו, לכולנו.

הדיון המוסרי שתבע סלמאן, לא היה מנותק מהמציאות שבה החלטות פוליטיות מתקבלות משיקולים אחרים לגמרי. הוא היה מודע היטב לאוזלת ידה של הספרות להשפיע על הפוליטיקאים. הוא אף לא השלה את עצמו שהספרות יכולה לפקוח את עיני קוראיה ולהביאם לידי הצבעה מוסרית, אבל האמין עד יומו האחרון שלסופר אסור לוותר. הוא חייב להמשיך ולכתוב. אין לו דרך אחרת. ואין משהו ראוי יותר לכתוב עליו מאשר תיקון העולם והאדם. ינעמו לך רגבי עפרך, סלמאן.

מוטי לרנר הוא מחזאי ותסריטאי.

> מכתב לקוראים: שיחה מקומית והצנזורה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

מדוע כל כך בטוחים שהם מסוכנים? אילוסטרציה (Raul Lieberwirth, flickr, CC BY-NC-ND 2.0)

הנתונים מראים: מי שאובחן כחולה נפש לא מסוכן יותר מהאחרים

המרצות בכנס האגודה הישראלית לקרימינולגיה טענו שמי שאובחנו כחולי נפש מסוכנים יותר מאשר כלל הציבור. אני טענתי ההפך. ציפיתי לוויכוח, אבל הוא לא בא. כנראה הטענה הזו עדיין נועזת מדי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf